פרשת וזאת הברכה – דבר תורה לקהילת 'קודש וחול'

תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב (דברים ל"ג, ד')

פרשת 'וזאת הברכה' היא הפרשה האחרונה בספר דברים ובתורה כולה.

היא כוללת את ברכת משה לשנים עשר השבטים. ובסופה עולה משה להר נבו,

מביט על הארץ ומת מיתת נשיקה.

משה עסוק כל חייו בתורה. התורה היא חלק ממנו והוא חלק ממנה. במצרים, במדבר, בהר סיני, במסעותיו לקבלת הלוחות. בניסיונותיו הרבים להעביר את התורה, לתווך אותה לעם ישראל, ללמד אותה

ולהנכיח אותה במציאות היומיומית של העם (לא רק בקדוש ובנשגב) ולהפוך אותה לתורת חיים.

שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג' , י"ח).

משה, המנהיג האולטימטיבי שלנו, המשורר הלאומי שהופך את התורה לשירה, הוא המספר האינסופי, שמספר לעם ישראל את קול דברי התורה – וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כׇּל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְאֵ֖ת כׇּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים (שמות כ"ד, ג') ובסוף ימיו מצווה לנו, לכולנו, את התורה כירושה.

בכל בוקר בתפילת שחרית לפני קריאת שמע אנחנו מברכים על אהבה: אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּבַעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בָּךְ וַתְּלַמְּדֵמוֹ חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשׂוֹת רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן תְּחָנֵּנוּ אָבִינוּ, אָב הָרַחֲמָן הַמְרַחֵם, רַחֵם נָא עָלֵינוּ, וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין, לְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמֹעַ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.

התורה היא אהבה, ולימוד תורה הוא מעשה אהבה, ועם ישראל והאלוהות מקיימים קשרי אהבה סביב התורה. התורה, סיפורנו המשותף, היא טקסט מהפכני, תוסס, חי, בועט ונושם. טקסט אינסופי, שמזמין אותנו יום יום להפוך בו, לדרוש אותו, לפרשו ולמצוא בו את הרלוונטיות עבורנו – כפרטים, כקהילה, כחברה, כבני אדם בעולם…באהבה.

תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב (דברים, ל"ג, ד') מהו ציווי? עלפי תורת החסידות 'ציווי' הוא מלשון צוותא, חיבור – חיבור בין עם ישראל לאלוהות; בין הלומדים והעושים האחד לשני; וחיבור פנימי, איחוד ואיחוי של החלקים השבורים בנפשנו, כי לתורה יש יכולת ריפוי.

והיא עוברת הלאה, מדור לדור.

כי התורה היא ירושה, היא ירושה עבורנו, אנחנו 'בעלי הסיפורים', אנחנו היורשים של התורה שלנו, כולנו!

בפגישות רבות בשנים האחרונות אני רואה לא מעט א.נשים שמרגישים לא בנוח עם הירושה של התורה.

במציאות הישראלית, כפי שהתעצבה במאה ה – 20 (כתוצאה מתהליכים סוציולוגים), הרבה א.נשים חיים בתחושה שהם 'אורחים ואורחות' בסיפור המשותף שלנו ולכן נוהגים בהתרחקות. בבחירה 'להשאיר' את החזקה על התורה בידי ציבורים מסוימים שהצליחו לשכנע, שהם היורשים החוקיים היחידים, שהפרשנות והפרקטיקה שלהם היא הנכונה. אבל זאת טעות – גם אם היא נפוצה – התורה היא של כולנו. היא הירושה המשותפת שלנו מאבותינו ואמותינו. היא אחד הכוחות הדוחפים אותנו קדימה לעשייה.

במסכת כתובות (נ"ה, א') אנחנו מוצאים :"ואמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא […] – דכתיב (דברים ל, כ) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".

התורה היא גם הזדמנות להרגיש חלק, שייכות,התרוממות, סקרנות, לפרש, לדרוש, לשאול שאלות ולחפש תדיר אחר דרכים להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.

מסופר שקיימים שלושה כתרים: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, ועל כולם עולה כתר תורה. ההסבר לכך הוא, שהתורה נגישה לכולם ולכולן: 'כל הרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים הוי עמל בדברי תורה' (אבות דרבי נתן)

וגם אני, במהלך הסגרים הראשונים עסקתי הרבה בקשר האישי שלי לתורה וכתבתי על מסעותי בתורה  (בספר שירים שהוצאתי בהוצאה פרטית 'שׂוֹכֵר עַתִּיקוֹת' ). כך כתבתי על הקשר האישי שלי לתורה:

לַתּוּר בְּתוֹרָהּ תָּדִיר

וַאֲנִי

אוֹהֵב

לָצֵאת לְתוֹר בְּתוֹרָהּ תָּדִיר,

לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא לִי גֵּב מַיִם

לְהִשְׁתַּכְשֵׁך

לְהִתְרַעֲנֵן

לְהִתְחַדֵּשׁ

וּלְהַמְשִׁיך

בְּדַרְכִּי.

"ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם"(ישעיהו נ"ה, א') .

מי ייתן ותיתן שנבחר כולנו השנה בצורה אקטיבית לממש את הירושה, בתורה באהבה!.

לקראת התחלה משותפת של מחזור קריאת התורה ורגע לפני 'שמתחילים מבראשית' אני רוצה לשוב ולהזמין את כל חברות וחברי הקהילה ללמידה משותפת אישית של פרשת השבוע ולהצטרף לפרויקט החדש שלנו 'עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק – חברותא על פרשת השבוע' .