האישה הנפקדת בשירת האזינו [דברים לב]/ גלית כהן-קדם
*
שירת האזינו היא שירת הברבור של משה רבנו. יש שיקראו בה תוכחה נוקבת לעם, יש שיראו בה סיכום מפעל חיים, ויש שיראו בה "סגירת חשבונות" עם העם ואלוהיו. שירה זו מספרת את העבר, מתארת את ההווה, ואולי אף מנבאה את העתיד.
דובריה של שירת האזינו הם גברים: משה ויהושע בן נון [בניגוד לשירת דבורה ושירת הים המיוחסת גם למרים, למשל]. היא נושאת אופי פוליטי ונבואי והיא עמוסת דימויים קנאיים ואכזריים. השדה הסמנטי של השיר ממוקם בטבע, והוא משלב יסודות קמאיים רבים: אדמה, שמים, גשם, בעלי חיים, צמחים ויסודות דוממים.
שמות האל המופיעים בשיר הם בעיקר שמות גבריים; אל, אלהים, אלוה, שם ההויה, וגם צור ואב ואף עליון. אולם פעם אחת בלבד מופיע בשיר שם האל הנקבי- שדי [פס' 13]. אם נניח שכל אחד משמות וכינויי האל מדגיש היבט אחר בהוויה, הרי ש'אל שדי' [מילה מאכדית שמשמעה הר, או אל ההרים] נמצא לא אחת בהקשרים של פריון, לדוגמא:
"וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" [בראשית כח 3].
בנוסף לשימוש הסינגולארי בשם האל "שדי", פסוק זה מעניין במיוחד משום שהוא משתמש בדימוי מעולם ההנקה:
יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; / וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
מהי תנובת השדיים? אנו מורגלים כמובן לחשוב על חלב אם. אולם בפסוק דלעיל, המניק הוא האל בעצמו! יתר על כן, תנובת אל שדי היא דבש ושמן, מתנובותיה של ארץ ישראל. בהנחה שהאל הדומיננטי בשירת האזינו הוא לרוב "גברי", הרי שהיפוך התפקידים המגדריים כאן מאלף. אולם שומה עלינו לברר כיצד הוא משרת את ההבנה של הפסוק, ואולי של שירת האזינו כולה?
כך גם בדימוי השירי "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע"; דימוי זה מעשיר את דמות האל בפן נשי מובהק; אותו אל שדי הוא בעל יכולת ה[ע]נקה פלאית ועל-טבעית. האם יש כאן שיר הלל לנשיות או שמא ניכוס, עמעום או טשטוש של הקול הנשי-נקבי? יתרה מזו, האם לפנינו חיזוק וביסוס האפיונים המגדריים הסטריאוטיפיים אודות נשים וגברים? [גברים הם מנהיגים, נשים הן מטפלות].
המספר המקראי מייחס את השירה למשה; מעניין לציין כי לדמותו של משה מיוחס המונולוג המיואש הבא מזמן הנדודים במדבר:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: [במדבר יא].
משה חווה משבר חריף, במהלכו הוא ספק מסיר מעצמו את האחריות או דוחה מעליו את תפקיד "המטפלת". מי שהרה את העם, בהשאלה, הוא אחראי עליו; הוא צריך לשאת אותו בכל מובן, והוא צריך להזינו [ועל התפריט, כאמור, לעם יש טענות]. משה מורד נגד הדימוי שהוא עצמו הגדיר: אֹמֵן.
בחירה זו היא מעניינת במיוחד נוכח סיפור ילדותו של משה; אימו הרתה אותו, אך אחותו מרים שימשה כדמות המבוגר האחראי להצלתו; יתרה מכך, בת פרעה כביכול אמצה אותו, אך כדמות נשית, הייתה כפופה מן הסתם לאביה; זאת ועוד, רק בזכות התערבותה של מרים הובאה לו מינקת; אימו יוכבד. האם ידע שהיא אימו? האם אותה מינקת, שהיא גם אימו-הורתו, נצרבה בנפשו כדמות אם? הסיפור המקראי אינו נותן לנו מענה על שאלות פסיכולוגיות זהותיות אלה. במובן מסויים, נבצר מאימו להיות, מכורח הנסיבות, אם של ממש. מובן אולי אם כך, מדוע הוא מנסה לעשות לכך תיקון: הכיצד ידע את תפקידה של אם? הדמות הקרובה ביותר לכך היא האמן, שמן הסתם זכה לו/לה בבית המלוכה המצרי.
אם נביט בפסוק בשירת האזינו, ובמונולוג של משה מספר במדבר, עולה כי ההורה המניק הוא האל [הגברי]. האל בפרשתנו זוכה להיות "האם הגדולה", אשר מוליד, מכלכל ומחייה את הילוד.
אם כך, היכן נשמע קולן של הנשים בשירה גברית זו? האם היא מיועדת להאזנה נשית? האם היא מנכיחה לרגע את גוף האישה מתוך הכללה או מתוך הקטנתה לשד מניק? אין לנו דרך כמובן לדעת את תודעת המשורר, או להבין את תפיסת הנשים של משה. ברי, עם זאת, כי הקריאה של שירת "האזינו" מהווה ציווי לקוראי וקוראות הקנון לדורותיו: האזינו לקולות, גם לאותם קולות מושתקים, נעדרים-נפקדים, האזינו לקול התינוק היונק מאימו, ובעיקר: האזינו לאימו.ולא, יתקיים בנו הנשים הפסוק: "כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" [דברים לב 42].