ארבעת הבנים, ארבע הבנות/ הרבה גלית כהן קדם

כל הורה מודרני מתקומם בקוראו בהגדה את החלוקה המתייגת כל כך לארבעת הבנים; הרי מי היה מסכים שיקראו לבן שלו "רשע"? או ש"אינו יודע לשאול"? אפילו התואר "תם", תואר מחמיא לכאורה, עלול להיתפס כמחדל הורי- משום שלא הכין את ילדו לעולם האמיתי.
זאת ועוד: היכן הבנות? האם הבנות אינן קהל שראוי לפנות אליו בהגדה העתיקה שלנו?
"יש בי רתיעה מסטריאוטיפים, מהדבקת תוויות", כתב הסופר יריב בן אהרון, "לכן אומר: כנגד ארבעה בנים שיש בכל בן, ארבעה קולות שיש בכל אישיות- דיברה תורה.
בכל בן יש את החכם שבו, הרשע, הטיפש, ושאינו יודע לשאול, צירוף מיוחד של קולות ומרכיבים מונח ביסוד כל אחד מאיתנו.
ויש, כך אני מאמין, בכוח המעשה החינוכי לשנות את המאזן הפנימי שביניהם" [מתוך: הלילה הזה, הגדה ישראלית בעריכת מישאל ציון ונעם ציון, תשס"ד].
ארבעת הבנים הם אבות טיפוס של מרכיבי אישיות שבכל אחת ואחד, ועל מנת לצאת לחופשי מן הסטריאוטיפים המגבילים אותנו, שומה עלינו, בתור התחלה, להכיר בהם בתוכנו, לקבל את כל החלקים המרכיבים את הנפש המורכבת של הפרט היא
תנאי ללמידה משמעותית.
כשאני מביטה בילדיי בחמלה ובקבלה, יש ביכולתי לסייע להם בפעולת האינטגרציה של ההפכים שבקרבם, ובעקבות זאת בהפכים ובסתירות הפנימיות שבקרבי.
המעשה החינוכי, אליבא דאהרון, הוא מעשה השיוף והאיזון העדין שבין מרכיבי הנפש המביאים את הילד/ה להכרה שהוא אישיות שלמה; וככזו, יש לה יכולת לשאת בשלווה ובחוסן פנימי את אתגרי החיים.
יציאה ממצרים היא היכולת לצאת מן המיצרים שמגבילים את המחשבה שלנו, ובראש ובראשונה מן האמונות שמגבילות את החירות שלנו לשאול שאלה לכאורה מטופשת, לכעוס ולהתריס,, להיות תמימה או סתם שלא יהיה לי דבר לומר על כל נושא.
הבה נזמין את ארבעת הבנים וארבע הבנות לשולחן הסדר, ונשב שם לצידן, כגוף אחד, שמכיל מורכבויות והפכים- ולפיכך נגאל.