אחד מחברי הילדות שלי, ברנקו, פליט בוסני ממוצא יהודי מיוגוסלביה לשעבר- הגיע בשנות ה-90 למרכז הקליטה מול הבית שלי בתל אביב, ולימד אותי משפט: "ציפיות יש רק על כריות". בכל שלב חדש שנקרה בחיינו, היה נוהג להוריד את הציפיות למצב אפס ואז, כך דיווח, היו גם אפס אכזבות. קראנו לזה "תרסיס נגד אשליות", והוא היה מרסס בנדיבות על סיפה של כל כניסה לשלב חדש בחיים. אין ציפיות, אין אכזבות, אין לילות שנרדמים בהם בבכי. מה יש להתאכזב? הרי ממש לא ציפיתי.

אצלי- אולי משום שמזלי האיר לי פנים ושפר עלי גורלי עד מאד-המנגנון היה מאז ומעולם בדיוק הפוך. בכל רגע נרקם חלום חדש, משימה, מיזם או רעיון, ותמיד אני רואה בעיני רוחי כמה הוא יהיה נפלא ונהדר וחשוב ומועיל. וכך, כהרף עין אני מוצאת את עצמי שקועה עד צוואר בתכנון קדחתני: אני מתכננת לפרטי פרטים את המחזה המרהיב, האנשים שיעבדו ביחד בשמחה להגשימו, אני רואה בעיני רוחי את היוזמה קמה לתחיה, טועמת בדמיוני את התפריט, שומעת את הפסקול, עיני שוזפות את התפאורה, אני יכולה לחוש על פניי את הרוח- וכל המראות הללו מדרבנים אותי עוד יותר כאחוזת דיבוק להדביק את חלקי המציאות, רשימות רשימות של חלקי מציאות, שמודבקים יחד בקפדנות אל דמות החזון. על פי רוב, כשהחלום מתגשם, ובורכתי בחיי שחלומותיי אכן מתגשמים, אני נופלת שדודה על הספה בסלון ונשבעת שבועת שווא: "די. אין לי כבר כוח. אני לא עושה דברים כאלה יותר".

כי האמת צריכה להיאמר: כבר תוך כדי הגשמת החלום אני שומעת את עשרת המרגלים שבתוכי מסננים בנרגנות: "את ראית איך את נראית? באמת חשבת שתצליחי? את לא מבינה שלקחת על עצמך משהו בלתי אפשרי? האמנם זה מה שפיללת לו?". רגע אחרי שחלומות מתגשמים מתגנבים בין חרכי העייפות גם צער עמוק, ותוגה, והבזקי זיכרון חורקים שמזכירים לי עד כמה החלום השלם היה מרוט בקצוות, שזה לא היה ככה, בדיוק כמו שחלמתי אותו. גם אני, כמו בחריקת תקליט ישן, התעוררתי להגשמה שהיא הרבה פחות ממושלמת. היא מורכבת. ויש, בהחלט, גם אכזבה. כי, אתם יודעים, הרי: השיפוץ לא יצא מושלם, והשיעור לא הצליח מעל למצופה, הרווחים היו צנועים מהתחזית, והשנה לא הסתיימה מדהים, היחסים עלו על שרטון, הגוף בגד, האוטובוס אחר. הרי התבשיל נחרך, המילים התבלבלו לי, הוא שכח להתקשר, היא הביאה את הזה הלא נכון. המלון בכלל לא נראה כמו בתמונות, החנות הייתה סגורה, מזג האוויר קלקל את הכל, היא הייתה פחות נחמדה מבטלפון. שמע, ציפיתי שתבין. ציפיתי לפגוש אדם אחר. האמנתי שנרגיש כמו אז. הייתי בטוחה שתבין אותי יותר. חשבתי שנהיה מאושרים. הייתי בטוחה שיגדל להיות בדיוק כמוני.

אנחנו תרים ותרות בארצות מובטחות יום יום, נמנעים, ובצדק, מלרסס בנדיבות תרסיס נגד אשליות. מסתובבים בחיינו שלנו כמרגלים עם דרכון מזויף, עמוס בציפיות, ואז המציאות, הו, המציאות, זו שעולה על כל דמיון, היא…חמוץ-מתוק. היא גם וגם.

יש בה דבש, ויש בה עוקץ. היא זבה וגם אוכלת. וכך, באבני החושן הפנימיות של הנפש, נעמדים להם, זה מול זה, השניים והעשרה: מוציאי הדיבה ומחזקי המוראל, צועקים זה על זה בקרב צעקות שקשה עד מאד להשליט בו הס. העשרה, אני מבינה אותם, את עשרת המאוכזבים. יש לי חמלה גדולה ויתרה אליהם. הרי חונכנו כולנו מגיל צעיר, שהדבר הגדול הבא הוא שלנו. מגיע לנו. עבדנו קשה. סבלנו מאד. השקענו. הזענו. הבטיחו לנו. הרי הבטחתם יונה, הבטחתם תקווה, שתבוא הגאולה, ואף על פי שיתמהמה, העתיד לבוא, ברור שהוא "יהיה טוב". כי מוכרח. תחשבי חיובי. יהיה בסדר. עליי. עוד תראה, כמה טוב יהיה- בשנה הבאה.

אך העשרה, הם ממש כמונו, בכל רגע של תכנון והינדוס התכניות. אנחנו כולנו כמרגלים ומרגלות בארץ המובטחת, ארץ החיים, סומים מציפיות, מסוממים מחלומות, צמאי סוף טוב מתקתק נוסח הוליווד, מזילים ריר מול תמונת האינסטגרם המושלמת, ואומרים לעצמנו שוב ושוב: עוד רגע, עוד מעט, עוד מאמץ אחד והגענו לארץ המובטחת.

ובינתיים, בשקט, מחלחלים הספקות: הייתכן שירושלים היא רק סינדרום? האם אפשרי שכשננחת מאתיופיה נגלה שאין בית מקדש? הייתכן שאין דבר כזה, "ארץ מובטחת"? ששעריה נעולים בפנינו בחרב פיפיות?

זכיתי פעם ללמד את הפרק הזה בכיתה ג' של מסלול תל"י תרבות עברית בחולון, המסלול הצומח של הקהילה שלנו, קהילת קודש וחול, ודנתי עם הילדים והילדות מי צודק: העשרה או השניים? הרי איך ייתכן שאנשים בוגרים ואחראים, נשיאי שבטים, נבחרי אלוהים, רואים את המציאות באופן כה שונה והפוך? האם הפוסט-מודרניזם צדק, האמנם אין אמת? [טוב, אני מודה, את שאלת הפוסט מודרניזם שמרתי לכיתות גבוהות יותר, אבל הדיון הזה אכן התקיים]. "זה עניין של נקודת מבט", הסבירו לי הילדים והילדות, "בכל דבר כמעט אפשר להסתכל דרך משקפיים ורודים או שחורים, את יודעת, חצי הכוס המלאה וכאלה"- הם התלהבו. והם צודקים. לפי תפיסה זו, כל השנים-עשר ראו דברים דומים- אך העניקו לעובדות, וכן, בעיני יש עדיין חיה כזאת שעונה לשם עובדות, פרשנות אחרת.

הרב בני לאו ביקש ממני לדבר אתכם היום על תיקון החברה לאחר פרשת המרגלים. הרי השבר הוא עמוק, והטראומה גדולה. בני עבדים שזה עתה, ממש השבוע, בספר שמות, זכו לקבל שמות ופנים וזהות של תיכף בני חורין-  והלכו במדבר בעקבות רעיון. האם העשרה ההם, הנשיאים, שצמחו מלמטה, הצליחו באמת לגזול מעם שלם את החלום שהקים אותם בבוקר ונתן דלק לצעוד עוד ועוד במסע המפרך? ואני, כרבה ליברלית, שואלת גם: מדוע, ריבונו של עולם, עליך להפיל מגפה קשה בשליחיך, וכולנו קוללנו כאחד שפגרינו ואנו ניפול במדבר הזה? אני חרדה מכך שסופו של קול חרד, זהיר, דואג ומודאג, כקולם של עשרת המרגלים- סופו לעלות על המוקד ולהיות מוקע מן השיח הלגיטימי. האם אנחנו עד כדי כך חלשים מלהכיל את הספקות, החומצות, הכאבים, הקשיים והאכזבות שהם נחלתנו בארץ הזאת? האם באמת לא יכולנו לשמוע את זעקת עשרת המרגלים? האם לא הייתה דרך אחרת להתמודד עם הפחד חוץ מלהכחיד את אלה שנשאו אותו על פה?

ובכן, חברים וחברות, מרגלים יקרים, כיצד נתקן את השבר? כיצד נשלים עם הפער בין חלום ומציאות, מבלי להזדקק לתרסיס נגד אשליות, מבלי להדחיק את כאב ההגשמה, מבלי לרגום באבנים את המעזים לחרוד בקול.

עמוס עוז, זצ"ל, כותב בספרו כל התקוות [1990, עמ' 12-16 בדילוגים]:

כמו במשפחות הטובות ביותר, כל אחד מבני המשפחה מושך לכיוון אחר, ויש במשפחה הציונית לא מעטים המתביישים בקרבת המשפחה אל אחרים. אני לא מהסס לומר שיש במשפחה הציונית אנשים שהיו רוצים לראות אותי עף מהמשפחה, כי אני בעיניהם בוגד, שמאלן, תבוסתן, חרפת המשפחה הציונית, כשם שיש במשפחה הציונית אנשים שאני בוש ונכלם שהם בני המשפחה, ויום יום הם גורמים לי לרצות לקבור את עצמי באדמה מרוב בושה. […] התשובה היא שקל מאד לראות את המבדיל, את הדיפרנציאל, כי הוא מובן מאליו. קשה מאד לראות את האינטגרל, את המלכד. אבל יש אינטגרל. יש כוח מלכד, שאפשר לנסח אותו בפשטות בשורה פשוטה משיר ישן: "פה בארץ חמדת אבות//תתגשמנה כל התקוות". […] בוודאי שלא יכולות להתגשם כל התקוות של הציונות. קודם כל מפני שלעולם לא מתגשמות כל התקוות. הדרך היחידה לשמור על שלמותו של חלום היא לא לנסות להגשים אותו. המעשה הציוני הוא חלום שהתגשם, וכמו בנישואין, וכמו בגידול ילדים וכמו בכתיבת ספר וכמו בחרישת תלם וכמו בבניית בית וכמו בלימוד מקצוע- ברגע שהגשמת את החלום הוא תמיד פחות מרהיב, פחות אידאלי, מכפי שהיה כשעדיין היה חלום. מי שמאוהב בחלומות שלו שלא ינסה להגשים אותם. מי שמנסה להגשים את חלומותיו כדאי שיידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה".

עד כאן דברי הנביא עמוס. ובחזרה לחיים.

ברנקו, אותו חבר ילדות אהוב, אינו נמצא כאן בירושלים איתי כדי להרגיע אותי לפני האירוע המכובד הזה ולומר לי בחיוך, "אל תצפי מעצמך למצוא פתרון שלם לשאלה, הנה, קחי, תרסיס נגד אשליות, שיהיה לך לכל מקרה".

ואני אומרת לכם היום, ומזכירה גם לעצמי: הארץ היא טובה. והיא רעה מאד. והיא מזינה וגם גוזלת. אך מעל לכל- הארץ הזאת היא מציאות. מציאות שהייתה בגדר חלום כה רחוק לפני לא כל כך הרבה זמן. והתיקון, אם כך, נעוץ ביכולת שלנו לשמוע ולהקשיב לעשרה כמו גם לשניים. יש לקולות המודאגים, הסקפטיים, הכועסים, המאוכזבים הפגועים והחרדים המון מה לתת לנו- אנשי ה"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". היכולת שלנו לשלב את קולות האופוזיציה בקולות המנהיגות היא הכרח לתיקונה של חברה פוסט טראומטית. כולנו מפוכחי אשליות- ולכל אחד ואחת מאיתנו מסקנות שונות מן ה"מצב", הפוכות אפילו.

עלינו להצליח לקיים התקדמות דיאלקטית, כזו שתרה בתבונה, בעדינות, בין החגווים והענקים, בין האשכולות והעמקים, בין המזון והמאכלת. התיקון הוא בשיח מורכב שיושב בטבורה של האכזבה שלא רק החלום אלא גם שברו, הם מנת חלקנו.

יפה עשה כלב בן יפונה כשהיסה את הקולות. כעת, כשהשתררה דממת המבוכה, ופרצי בכי חנוקים של אכזבה ואימה נשמעים מן המרחק, יפה יעשה יהושע בן נון שיקדים דברי העשרה לדבריו, ויחשוב כיצד ניתן להתבונן לפחד בעיניים, להנהן בהכרת הטוב ולהזמין אותו, ואותם, לשבת בינינו, להשמיע את קולם, ובעדינות, בסבלנות, בביטחון עצמי- להתיר את הקשר בבטן, להכיל את הדיפרנציאל ועדיין לא להירתע מלהגשים את החלום המשותף.