עדיין אין תגובות

עלון שבועי 27.9.18 י"ח בתשרי

הברכה שבסיום/ ד"ר אדר כהן והרבה גלית כהן קדם


קשה לסיים תקופה מכוננת. כל מורה שליוותה תלמידים אל סיום בית הספר יודעת זאת, כל רבה שליוותה נערה או נער למצוות יודעת זאת, כל מפקדת שחנכה חיילים בטירונות או בקורס, וגם כל מנהיגה של קהילה שיצרה ציבור והובילה אותו ארבעים שנה במדבר רוחני או פיזי אל עבר הארץ המובטחת שכולה חלב ודבש- יודעת זאת.
הפרשה האחרונה בתורה, כמו השלוש שקדמו לה, היא קצרה. כולם קצרי רוח,  נטולי סבלנות, רוצים לסיים, לעבור לשלב הבא, ההתרגשות מכל מה שעברו ומכל מה שמצפה מעבר לנהר היא כבר עצומה. ברגעים כאלו יש נטייה אנושית לדבר ולסכם, אבל קשה להימלט מקלישאות. הברכות של סיום בית הספר, או סיום הטירונות, או סוף שנה בעבודה, הם פעמים רבות סתמיות, סכמטיות וכלליות.


משה, "איש האלוהים" (ל"ג א'), אשר "לא קם עוד נביא בישראל" כמוהו (ל"ד, י'), הבין שברגעי פרידה שכאלו צריך לברך באופן אישי, שמתבונן על כל אחד, רואה את מאפייניו הייחודיים ואת מעלותיו, מסכם תקופה וצופה פני עתיד. קשה לסיים תקופה, ועוד יותר קשה לברך באופן אישי כשעומד לפניך ציבור גדול של אנשים שכולם מסיימים יחד מסע ארוך וקשה שיצר אותם מחדש כקהילה וכיחידים. משה הגדיל לעשות בכך שידע כיצד לשלב ברכות אישיות עם ברכה כללית. כל אחד מהשבטים קיבל ברכה משלו וכולם יחדיו קיבלו גם ברכה משותפת. כל אחד יכול היה להרגיש באותם רגעים דרמטיים שהמנהיג רואה אותו, וגם מביט קדימה. בהזדמנות זו אלוהים מראה למשה "את כל הארץ" (ל"ד א) אשר אליה לא יזכה להיכנס. משה רואה למרחוק – גם את האנשים שלפניו וגם את הארץ שלרגליו, ולא לחינם נאמר עליו בפרשה כי גם בגיל מאה ועשרים "לא כהתה עינו" (ל"ד, ז').
ואנחנו, שעם קריאת פרשת "וזאת הברכה" מסיימים עוד מחזור של קריאה בתורה, עומדים כמו משה והעם, בסוף מסע ארוך ומכונן, ושואלים את עצמנו כמנהיגי ציבור וכמובילי קהילות – האמנם נדע לראות כל אחד מחברי הקהילה שלנו כפרט יחיד ומיוחד ולברך אותו, גם כאשר הוא עומד בתוך ציבור גדול, והאם נדע לדבר אל כל הציבור באופן שכל אחד ירגיש שעליו ואליו אנחנו מדברים. האם נשכיל לראות את האנשים שלפנינו ואת העתיד שלקראתו הם הולכים ולברך אותם בברכת התורה: "אשריך ישראל, מי כמוך" (ל"ג כט').   

להמשך קריאת העלון - לחצו כאן>>

לפרסם תגובה