פרשת בא/ גלית כהן קדם

פרשתנו מהווה את קו פרשת המים שבין אחד השיאים של סיפורי ראשית התהוות העם העברי ובין תחילתה של הסוגה הספרותית היהודית הקרויה "הלכה".

זוכרים את הרש"י הראשון על התורה? "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (רש"י על בראשית א 1). ובכן, הגענו, בשעה טובה, לעולם המצוות המפורשות – הראשונה שבהן היא קורבן הפסח ואכילתו. "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה" (שמות יב 11).

זו איננה בדיוק הדרך בה סבתי המנוחה הייתה ממליצה לאכול את ארוחת החג (שבאה כאן במתכונת של "מזון מהיר" עם רגל בדלת) אבל לפנינו הנחיות לעיצוב ארוחה שיש בה המחזה דרמתית על-זמנית של השחרור המכונן ביותר בתולדות עמנו: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה  לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (פס' 14).

נסכים כי ההישגים הגדולים ביותר שלנו נצרבים בתודעתנו ככאלה בזכות המאמץ הכרוך בהשגתם, ובכך שאינם מובנים מאליהם לעצמנו ולסובבים אותנו. אין תמורה ללא זיעה, יאמר הפתגם האנגלי, ומספר הסיפור שלנו יודע זאת היטב.

כך גם אלהים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.  וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה". (שמות י 1-2). אמירה חוזרת זו מגלה לנו שאפשר היה גם אחרת (להפעיל, נניח, את כובד משקלו של אלהים בריכוך ליבו של פרעה וביציאה מהירה, חלקה ולבבית ממצרים). אולם, כאמור, מה שבא בקלות עלול להישכח בקלות- ומבחינה חינוכית גרידא תהיה זו הזדמנות מבוזבזת לשיעור חשוב לחיים. כל סירוב של פרעה, אטום לעצות יועציו המודאגים, מסלים את העונש העוקב, ומעצים מאידך את תחושת העוצמה והנבחרות של העברים.

אולם בהנחה שהייתה גם משמעות עניינית לסירובו של פרעה לדרישות משה ואהרון, מעניין לבחון על מה ולמה המו"מ סביב יציאת העברים ממצרים התפוצץ.

שש מתוך עשר המכות כבר ניתכו על מצרים בפרשה הקודמת, וארא. בכל פעם ישנה הצהרה של דרישות העברים, אך איננו עדים בכל אחת מהמכות לתשובתו של פרעה. רק אחרי המכה השביעית, ברד, אנו עדים לסימני כניעה כביכול של פרעה: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". אך כמו אחרי כל הבטחה שניתנת תחת לחץ, ברגע שההקלה הגיעה- כך נשכחה גם ההבטחה שניתנה בעת צרה וצוקה.

בטרם נחתה מכת הארבה, משה ואהרון מציגים את הדרישות העבריות המפורטות: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ ".פרעה, מנגד, מוכן לשחרר את הגברים בלבד. אחרי מכת החושך, הוא ניאות להוסיף לעסקה גם את הטף. למעשה, מכת בכורות האיומה מכל נוחתת לאחר סירובו לשחרר את הצאן והבקר. (עצוב להיווכח שהנשים לא היו חלק מהמו"מ כלל).

מעט אירוני, הלא כן? ככה זה עם בני האדם, הקש השולי הוא זה ששבר את גב הגמל- ובאופן שאינו מידתי לעניין הפעוט אלא למהלך המתיש והשוחק מתחילתו.

סירובם של משה ואהרון להצעות המפוקפקות של פרעה – לעבוד את אלוהי העברים בגבולות ארץ מצרים, שרק הגברים יעבדו אותו או שיצאו לעובדו ללא רכוש-  מלמד אותנו דבר מה, בדרך הניגוד, על מהו חופש דת אמיתי. היכולת להתרחק "מרחק שלושת ימים" מכל מי שמגדיר את המעשה הרוחני שלך "תועבה", לצאת כקהילה הכוללת את החוליות החלשות שבקרבה, ויציאה עם אפשרות לקיום בכבוד, כל אלה הם תנאים הכרחיים לתחילתה של התחדשות יהודית- לקבלת עול מצוות מתוך חופש מעבדות.

האפשרות לחוות את חדוות העבודה הרוחנית, כקהילה, מבוססת על יכולתנו להשתחרר מן המיצרים, מן העיניים השיפוטיות החיצוניות לנו. עלינו לחזור לחיק אהובינו- הזקנים, הילדות, הילדים, הנשים והגברים, ורק עימם נוכל לחצות את הים ולהגיע לפרשת בשלח "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת".  ובלבד שנגיע כבר.