עדיין אין תגובות

עלון שבועי, 7.3.19, ל' באדר

להעז לחיות בערפל / להפטרת פקודי/ הרבה גלית כהן קדם ההפטרה של פרשת פקודי בספר מלכים א [פרק ז פסוק נא-ח פסוק כא- לפי מסורת אשכנז] מתארת את רגע השיא שבו המלך שלמה, זקני ונשיאי העם מעלים את ארון הברית אחר כבוד לירושלים. רגע זה הוא סופו של חזון שלידתו עוד בימי דוד המלך. גיוס הכספים והחומרים הדרושים לבניית בית המקדש, כמו גם המאמץ הארכיטקטוני והאנושי בבנייתו, העמדתו ואבזורו המדויק, חניכת הכוהנים והלווים לתפקידם החשוב, ריכוז הפולחן בירושלים- כל אלה תהליכים מורכבים שצברו תאוצה בימי דוד והושלמו בימי שלמה. כעת אמורה להתקיים ההבטחה האלוהית שהעם הנבחר יבנה לו בית, והוא ישכון בקרבם באורח קבע. כיצד אלוהים, אם בכלל, יכול לעבור לדור בבית קבע? האם לאלוהי הנצח יש מקום? או שמא כפי שאומר ספר הזוהר: "לית אתר פנוי מניה" [אין מקום שריק ממנו- מאלוהים]? כיצד יידעו בוני המקדש, לאים מעמל וגאים ביצירתם- שהבית מקובל על יושב הקבע שלו? כמו ילד שמראה את יצירתו לאביו ומחכה לאישורו- כך דומה שהאנשים הביטו אל השמיים וביקשו לדעת אחת לתמיד האם עמדו במשימה. האם הצליחו? לא ברור. "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית ה'". ארון הקודש נכנס, הכוהנים יוצאים, תוהים בינם לבין עצמם, בוודאי, מתי ואיך ייכנס הקב"ה להיכל. להפתעתם - הם נתקלים בערפל כבד. הערפל היה כה סמיך, כך משתמע מן הכתוב, שאי אפשר היה לבצע פעולות פשוטות. פשוט לא היה להם מקום. מה עבר בראשם? האם תהו לעצמם כיצד הערפל הגיע דווקא ברגע כה חשוב ושיבש את כל התכנית? האם חיכו רגע, תוהים אולי עוד רגע הערפל יתפזר וכבוד ה' ייראה להם? האם ניסו לגרש את הערפל ולהצליח לחזור להפעיל את חוש הראייה שכה סמכו עליו? ודוק: כיצד אנו, בני האדם, מגיבים כאשר אנו נתקלים בערפל, מוחשי או מטאפורי, בחיינו? כיצד אנו מתמודדים עם האי ודאות הקיומית- סביב שאלות כגון: מה יהיה מחר? איזו דרך לבחור כאשר אין בידינו את כל הנתונים? כיצד לפעול בעולם שבו שליטתנו כה מוגבלת? ובבסיס כל השאלות- מתי ואיך נמות? שלמה, החכם באדם, מזהה את ההזדמנות לחוות הארה רוחנית אודות חיים של אמונה. "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה: ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל". אמונה, בשונה מידיעה, היא היכולת לחבק את האי ודאות ולהבין שהיא הוודאות היחידה שישנה. אמונה בקב"ה מפקידה בידיו את האי ודאות שלנו, בני התמותה, ומאפשרת לנו לתת לה שם, לייחס לה תבונה, משמעות ואף מקום. אלוהים הוא ערפל. הערפל מייצג את כל אותן הסוגיות שאיננו יכולים להבין ולתפוס. ערפל הוא המרחב של השאלות הגדולות של החיים, אודות החיים והמוות, החמלה, האהבה, הנקמה והקנאה. הנפש הסבוכה שלנו, גלי ההיסטוריה העצומים, פלאי הבריאה- כולן חידות שמתפענחות ומסתתרות תדיר. הניסיון ההרואי והחשוב שלנו להעמיק לדעת ולחקור אינו מפזר את הערפל, הוא רק מעמיק אותו. ככל שאנו למדים וחוקרים כך אנו מבינים עד כמה יש לנו עוד לגלות. אשרינו, אם כן, להיות אנשי אמונה. ייתכן שפעם הבאה שאתקל בערפל, קיומי כזה, בקנה מידה אפי, סמיך וטוטאלי, אצליח לשמוע את מילותיו של המלך שלמה, וארגיש שזכיתי- ואלוהים נוכח, כאן, ממש לידי.        

לפרסם תגובה