כשאלהים משנה כיוון/ להפטרת צו/ הרבה גלית כהן קדם
תגידו, קרה לך ששינית את דעתך? שהאמנת בכל לבך בתפיסה אחת, ולאחר חוויה, או ניסיון, או לימוד מעמיק- הבנת שטעית? שינית גישה? תיקנת כיוון? ותגידו, גם לתנ"ך מותר להתווכח עם עצמו? להבין שטעה? להתחרט? לשנות כיוון? ומה עם אלהים, האם אלהים יכול להתחרט?
אלהים ברא את העולם ואת בני האדם, ואז התחרט והשית עליהם מבול. ואז שוב התחרט והבטיח, באמצעות הקשת, שלא יעשה זאת שוב. וזה, ברבות הדורות, התקבל והתקבע כחלק מן התכנית האלוהית. אך אולי זאת לא הפעם היחידה ששינה כיוון?
פרשת צו ממשיכה את קודמתה ומתארת בפירוט את הוראות הכנת הקורבנות השונים ואת תפקידי הכהנים המשרתים בקודש. היא מונה את תורת המנחה, תורת החטאת, העולה והשלמים, לצד מתכונים מדוייקים לקורבנות של מיני דגן, שמן, בלילה ותבואה. התורה משתמשת בביטויים שונים להדגיש כי מדובר ברצון האל: " קֹדֶשׁ קָדָשִׁים", "חָק-עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". ודוק, כל הוראות הקרבת הקורבנות מובאת כדברי אלהים חיים: " וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר ". אם כך, הרי שלאור ריבוי הכללים והחוקים וההתעסקות בפרטי הפרטים, ניתן להסיק כי מעשה הקורבנות הוא עניין מהותי בעבודת האל.
משום כך מפתיע כל כך לקרוא את דברי הנביא שהפטרה שחז"ל הצמידו לפרשה: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח".
האמנם? הרי ציוית, גם ציוית! להראות לך צילומי מסך מספר ומקרא? האם דבריך הוצאו מהקשרם? או שמא משה עבדך הנאמן מעל בתפקידו?! הרי לא יעלה על הדעת!
מטרת הקורבנות היא לחוש קירבה לאל ולדברו, לקחת אחריות טקסית (שיש לה גם השלכות כלכליות הכוללות עלייה לרגל, רכישת מרכיבים הדרושים לסוג הקורבן ועוד) על טעויות אנוש, על חטאים דתיים.
אך הנביא, שהתברך בראיית רנטגן חברתית, מבין שהשיטה כשלה; במקום לכפר על עוונות, הקרבת הקורבנות הפכה למירוק עוונות, לעלה תאנה, לדתיות מחמד, למס שפתיים, להצגה.: " כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. […] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם.
"נו באמת!", הוא צועק, הרי הקורבן אמור לסייע לכם לקחת אחריות אישית וחברתית ולא לשוב ולחטוא רגע אחרי. אבל במקום- מפעל הכהנים הפך לבית ירושת להלבנת חטאים. ולא לזה התכוון האל.
תלונת הנביא היא שבני ישראל הפכו את האמצעי- למטרה. והנה, עברו הקורבנות הללו מן העולם- ונותרנו עם הד דוהה ורפה של תפילת "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" ביום כיפור, ובבקשת סליחה ומחילה כחלק מתפילת העמידה. האם פירוק מנגנון הלבנת החטאים פתר את הבעיה?
כיהודים ליברלים רודפי צדק ותיקון עולם, שומה עלינו לשאול: לו עמד הנביא בקרבנו היום, על מה היה מלין? באילו תחומים בחיינו הפכנו את השיטה לסם המטשטש את שורש הבעיה? האם בשם הצדק גרמנו למידור והדרה? שמא בשם השיוויון השטחנו את הזהויות שבקרבנו? שמא בשם האקטיביזם שכחנו את חובתנו למשפחתנו? אולי בשם הבחירה החופשית פטרנו עצמנו ממחויבות דתית?
שומה עלינו בשבת פרשת צו, כאשר שאריות האלכוהול רק סיימו להתאדות ממשתה פורים, לבדוק את עצמינו האם הבחירות היומיומיות שלנו אכן עדיין משקפות את רוח התורה והנביאים ולא רק את חוקיה. בינינו, אם אלהים יכול להתחרט ולשנות כיוון- אז גם אנחנו.