פרשת וישלח, פרשה חרד(ת)ית / הרבה גלית כהן-קדם

הטיפול של הסופר המקראי בדמותו של יעקב מעניק לנו הצצות חוזרות לנפשו של יעקב; יעקב הוא טיפוס רגיש ורגשי, והתורה משתפת אותנו (שלא כדרכה) בעולמו הפנימי ביותר.  פחד, יש הסוברים, הוא רגש אינסטינקטיבי בריא- שמקורו באותם כישורים אבולוציוניים מוקדמים המסייעים לנו לזהות סכנה ולהגיב אליה. על יעקב לבחור מתוך שתי האפשרויות המיידיות לתגובה אינסטינקטיבית אל מול סכנה- לברוח או להילחם (ויש המוסיפים אפשרות שלישית: לקפוא על מקומנו). בחירתו של יעקב, המשלבת בין בריחה ומאבק, מעניינת ביותר ועשויה לשפוך מעט אור על הבחירות שלנו כיום. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב 8) לקראת המפגש עם עשיו, המפגש הראשון לאחר אירוע קניית/ גניבת הברכה לבכורה, יעקב מתמלא חרדה. החרדה היא במקומה, שכן בפרשת תולדת כתוב במפורש: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז 41). עשיו הקרב למחנה יעקב מלווה בארבע-מאות גברברים עלול להעביר מסר ברור: שעת סגירת החשבונות הגיעה. מה על יעקב לעשות? "נכתבה הפרשה הזאת …ללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו". (רמב"ן על הפרשה) אנו ניצבים אל מול השאלה: מהם הכלי המסייעים לנו להתמודד עם מצב סכנה? האם הידיעה כי אנו צודקים נותנת לנו כוח? רמב"ן סבור שלא. כשאנו בטוחים בצדקתנו, עלולה ח"ו לזוח עלינו דעתנו- ומתוך אמונה שהצדק (ואיתו כמובן אלוהים) עמנו- דווקא לפעול באופן שגוי. ההשתדלות, כך מלמד אותנו בן נחמן, פועלת במרחבים של חוסר ביטחון, והיא מספקת לנו פתרונות מגוונים ליציאה ממצב הביש. "וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין את עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל". (רמב"ן על הפרשה) מהי דרכו של יעקב ברגעי החרדה המציפים אותו? רמב"ן מאיר לנו שלוש אסטרטגיות שראוי שנאחז בהם גם אנו: הזמנה לתפילה, הזמנה לפיוס, הזמנה לקרב הגנה.  התפילה, לתפיסתי, היא כלי לבירור פנימי מדויק של היעדים אליהם אני חותר, מהו הדבר שיש ברצוני להשיג בעימות הבלתי נמנע. ההתפללות (בבנין התפעל, הרפלקסיבי והרפלקטיבי) מכוונת אותנו אל אותה משאת נפש הנפש העמוקה ביותר ברגע הקריטי. מה מניע אותנו בעימות? הרצון לנקום? להתפייס? להיות נאהבים? להוכיח דבר מה לעצמנו ולסובבים אותנו? להוכיח את צדקתנו? לחזור הביתה בשלום? אם נדע להגדיר- נדע לפעול בצורה המיטבית. הפיוס, שבא כאן בצורתו הבסיסית ביותר- מתנה שיש בה כוונה להפיס את דעת אויבי- אינה התרפסות כי אם "שביתת נשק": "ויאמר מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.   וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.   קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל  וַיִּפְצַר-בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג 8-11).  נדמה כי יעקב לא רק מעניק דורון, כי אם משיב גזלה. יעקב ברגע של התרגשות מציע לעשיו את ברכתו בחזרה- ועשו לוקח אותה.  האם ניתן להחזיר ברכה? עשו מחזיק בדעה כי יש יותר מברכה אחת בעולם: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי?!" (בראשית כז 38). יעקב, המצוי בחוויה של שפע, מבקש לחלוק אותה עם עשיו. המעגל, כך נראה, הושלם. "ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר ארע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו" (רמב"ן על הפרשה) בפירושו של רמב"ן, כמו בחיים אין סוף הוליוודי לסיפור. בתודעת העמים נצרב המאבק וטושטש הפיוס. בהמשך הסיפור המקראי, כמו בהמשך הדורות, העימותים לא פוסקים. שומה עלינו, אם כך, להמשיך ולתרגל את הפרקטיקה המשולשת: תפילה, דורון והצלה בדרך מלחמה, וניצחון לא נאמר כאן.

לעלון המלא >>> https://goo.gl/gLMUcS

Typography is the art and technique

Typography is the art and technique of arranging type to make written language legible, readable and appealing when displayed. The arrangement of type involves selecting typefaces, point size, line length, line-spacing (leading), letter-spacing (tracking), and adjusting the space within letters pairs (kerning).