"אי זו היא מצוות האב על הבן?
למולו
ולפדותו
וללמדו תורה
וללמדו אומנות
ולהשיאו אשה
ויש אומרים אף להושיטו בנהר.
ר' יהודה אומר כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות" .
תוספתא, מסכת קידושין (ליברמן), פרק א, הלכה יא
התוספתא במסכת קידושין מפרטת את חובות האב כלפי בנו ואת תפקידו בחייו. מבלי לזלזל בשאלה מהו תפקיד האם ומקום הבת, נעיין לשנייה בחובות שהשית העולם העתיק על ההורים בכלל. ניתן לומר על הפירוט כאן שמדובר בטקסי מעבר או לפחות בתחנות חשובות בהתפתחותם של הילדים: יצירת השייכות הראשונית, הביולוגית, לעם ולקהילה (הכנסה בברית עם),
יצירת שייכות ראשונית, מגוננת, להורים ולמשפחה (פדיון הבן)
אחריות על חינוכו, השכלתו וכניסתו לחברה (ללמדו תורה)
הפיכתו לגורם פרודוקטיבי ועצמאי (ללמדו אומנות, קרי, מלאכה)
ולבסוף החלק הקצת אניגמטי שנקרא: להשיטו בנהר.
מה היא אותה הושטה בנהר אם לא היכולת הכ"כ מבוקשת בעולמינו המודרני – לשחרר?
לתת לו סירה ומיומנויות ניווט ואז לסמוך עליו ועל הנהר ועל מזג האויר ועל מזלו הטוב שהשיוט יוביל את הילד למחוזות שאולי לא תכננו אבל יהיו טובים בדרכם המפתיעה.
כל מעגל חיים מכיל את ההתפתחות הזאת ואת השאלות הגדולות: הוא שלי? של עצמו? של הכלל?
שלי בהשאלה, כפיקדון? כפדיון ? ואז המהלך הטבעי: עם ההשכלה יבוא השחרור, עם המפגש עם האחר תבוא ההיפרדות. אם נצליח ילדינו ישיטו עצמאית את ספינתם על גבי המים שהם תמיד סמל להתחלה חדשה. לנו נותר להתבונן בהם מהגדה, גאים ודואגים, ובעיקר סומכים ומאמינים.
ולחשוב שזה התפקיד האחרון בשרשרת, לסמוך בלי להחזיק כמעט….