"אי זו היא מצוות האב על הבן? למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה, ויש אומרים אף להושיטו בנהר. ר' יהודה אומר כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות" .

-תוספתא, מסכת קידושין, מהדורת ליברמן, פרק א, הלכה יא

התוספתא במסכת קידושין מפרטת את חובות האב כלפי בנו ואת תפקידו בחייו, ולימינו נאמר: חובות ההורים כלפי ילדיהם. ונראה כי ההורים מקבלים כאן את האחריות על טקסי מעבר ותחנות בחיים שבהם ילדם גדל ועובר משלב לשלב בהתפתחותו:

יצירת השיכות הראשונית, הביולוגית, לעם ולקהילה (הכנסה בברית עם),

יצירת שייכות ראשונית, מגוננת, להורים ולמשפחה (פדיון הבן),

אחריות על חינוכו, השכלתו וכניסתו לחברה (ללמדו תורה),

הפיכתו לגורם פרודוקטיבי ועצמאי (ללמדו אומנות, קרי, מלאכה),

לתת לו מעגלי שייכות מחוצה לנו (להשיאו אישה),

ולבסוף החלק הקצת אניגמטי שנקרא: להשיטו בנהר.

מה היא אותה הושטה בנהר אם לא היכולת הכ"כ מבוקשת בעולמנו המודרני – לשחרר?

לתת לו כלי (סירה)  ומיומנויות ניווט ואז לסמוך עליו וקצת על הסביבה שהשיוט יצלח וש"הילד" יגיע למחוזות שאולי לא תכננו- אבל יהיו טובים בדרכם המפתיעה.

כל מעגל חיים מכיל את ההתפתחות הזאת ואת השאלות הגדולות: הוא שלי? של עצמו? של הכלל? שלי בהשאלה, כפיקדון? כפדיון? ואז המהלך הטבעי: עם ההשכלה יבוא השחרור, עם המפגש עם האחר תבוא ההיפרדות. אם נצליח, ישיטו ילדינו את עצמם עצמאית על המים שהם תמיד סמל להתחלה חדשה. לנו נותר להתבונן בהם מהגדה, גאים ודואגים, ובעיקר סומכים ומאמינים.

ולחשוב שדווקא זה התפקיד האחרון בשרשרת, לסמוך בלי להחזיק כמעט….