בתחילת הפרשה, בעת הימצאות בני ישראל במדבר, לאחר מעמד הר סיני, אלוהים מבקש מהם לבנות לו משכן, מקדש זמני אשר ינדוד עם בני ישראל עד להגעתם למקום קבע, ארץ ישראל.
במהלך הפרשה אלוהים נותן הוראות מדויקות לבניית משכנו, כמו מידות, כמויות, סדר עבודה, וחומרים מפורטים. אלוהים רוצה שבני ישראל יתרמו מעצמם את העבודה ואת החומרים היקרים לבניית המשכן.
על פי המדרש, חלק מן החומרים היקרים לבניית המשכן "הושאלו", (ללא כל כוונה להחזיר), מן המצרים אשר התעללו בבני ישראל לפני יציאתם ממצרים. חלק נוסף מהחומרים לבניית המשכן נלקח מגופות המצרים אשר טבעו בים סוף.
השאלה העולה מכך היא האם זוהי גניבה או מעשה צדק?
לדעתי, אין תשובה חד משמעית. המצרים התעללו בבני ישראל ולכן עליהם להיענש. המצרים נענשו כבר על-ידי אלוהים, אך האם יש צורך שבנוסף בני ישראל יקחו מהם מתכות ואבנים יקרות? כמו-כן ניתן לשאול מהי הדרך החינוכית שאלוהים מקנה לבני ישראל? לקחת משהו שאינו שלך ולהשתמש בו…
דבר נוסף שאני רוצה להתייחס אליו הוא הפסוק העיקרי בפרשה, פסוק ח': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם."
לכאורה, יש כאן בעיה לשונית:
אלוהים מדבר על המשכן – גוף יחיד, אך אומר ושכנתי בתוכם – גוף רבים, במקום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו".
ניתן לפרש זאת כנתינת דגש על רצון אלוהים שבני ישראל יקדישו עצמם עבורו, דגש שאני פחות מתחבר אליו.
ואפשר גם להתייחס לאלוהים כמטאפורה לאנושיות המושלמת, כל אדם וגם אני, זקוק לבית חומרי בכדי להעביר את חייו, אך מצד שני והחשוב יותר צריך בית אנושי, משפחתי, רוחני בשביל לחיות בו ולהיות חלק ממשהו.
אני גר בבית עם כל התנאים הנדרשים לחיי נוחות , אך מה שאני באמת רואה כבית, זה היכן שהמשפחה שלי נמצאת, איפה שאחותי, אמי, סבתי וסבי נמצאים.
פירוש נוסף שניתן לתת לפסוק זה הוא שבדבריו אלוהים מעניק מטרה ודרך חיים לבני ישראל. הוא משייך אותם ומייחד אותם משאר העמים. כך גם כל אדם בוחר את דרך חייו, את מורשתו ואת עתידו. שמי דן ואני ישראלי, יהודי. בנוסף, אני בוחר לעצמי את דרך חיי הפרטיים הנפרדים והשונים. הבחירות שלי משקפות אותי, את החינוך שקיבלתי בביתי ומתוקף היותי ישראלי.