ספר ויקרא כולו, ופרקיו הראשונים בפרט, עוסקים  בסוגי הקורבנות במשכן: מנחה, חטאת, אשם, מילואים וזבח השלמים. מסופר מה, כיצד, מתי ומדוע יש להקריב כל סוג של קורבן.

אחד הקורבנות, קורבן החטאת, מיועד לסייע לאדם המאמין לכפר על חטא שעשה, כלומר לשלם על עבירה דתית כגון אכילת מאכל לא כשר, "גניבת" אשת החבר הכי טוב וכולי.

במקרה כזה החוטא היה נאלץ להגיע אל המשכן עם פר, וכאשר היה מביא את הפר, הוא היה נלקח אל הכהנים, והם היו שוחטים אותו בעצמם- ובזה תמה עבודתו של החוטא. ואני מתפלא: האיש הזה עבר עבירה כל כך חמורה, והוא אפילו לא צריך להיות מעורב בטקס?!

עולה השאלה: הרי אם אתה לא מעורב בטקס, איך אתה בעצם מכפר על המעשים שלך? היכן הפקת הלקחים, קבלת האחריות, היכן הרגע שבו אתה מבטיח [לאלהים ולעצמך] שלא תעשה את זה שוב?

אבל מקריאה נוספת, נדמה שהחלק של השחיטה וההקרבה הוא אולי החלק הכי פחות חשוב. אולי בעצם בזמן שאתה הולך עם הפר למשכן, כולם כבר יודעים שביצעת עבירה, חטא, כיוון שהפר הוא הסמל לחטאת. הרי אי אפשר לפספס אדם הולך עם פר למשכן!  ואולי הם מתלחששים, או מפנים את הגב, או עושים פרצופים או אפילו אומרים דברים מעליבים. איזו בושה!  ואם עד אז זה לא קרה, הרי שכעת עולות כל מיני מחשבות בראש החוטא: "האם מה שעשיתי היה טוב?", "האם זה הועיל לי?" "האם מה שאני מרגיש עכשיו שווה את הרגע ההוא?".

טקס הולכת הפר אל המזבח יוצר ופותר את הקונפליקט הפנימי, שכן מרוב בושה אפילו עוד לפני ההגעה למשכן כבר הקרבת קורבן [חברתי] וסביר להניח שעשית תשובה.

אי אפשר שלא להשוות את המסע של החוטא למשכן לתופעת הביוש [שיימינג] ברשתות החברתיות של היום.

אם אתה עושה משהו שנחשב על ידי הקהילה לחטא, אז כולם מעליבים אותך, אומרים עליך דברים רעים, ובעיקר- מפרסמים את שמך ותמונתך ואז אין לך לאן לברוח. בקיצור, מלמדים אותך בדרך הקשה איך צריך להתנהג. זה גורם לנו אוטומטית לחשוש לעשות רע, לחשוב על מה שעשינו ולתקן את ההתנהגות.

התופעה הזו גורמת ל"חוטא" לחשוב שתפיסת עולמו  לא טובה (לכל הפחות בעיני החברה), ולפעול נגד רצוננו הראשוני; לשנות את ההרגלים הרעים, ולעיתים את הזהות ואת הנראות. 

מצד שני, שיימינג יכול לעשות גם הרבה רע ולהפוך את התגובות של החברה להרבה יותר קיצוניות- ואז גוררות תגובה הפוכה. לפני כחצי שנה פורסמו בתקשורת שמה ותמונתה של גננת, שלפי העדויות התעללה בילדים בגן שלה. אחרי ששפטו אותה והיא הייתה במעצר, ערכו מול ביתה הפגנה אלימה מאוד, שרפו את ביתה ואיימו על חייה.

אני שואל את עצמי: האם כשמאיימים על חייך באופן פיזי (כמו בדוגמא האחרונה), האם אתה במצב שאתה מסוגל לנהל עם עצמך את הקונפליקט שיוביל להבנה ושינוי, או שמא אתה עסוק מדי בלהגן על עצמך?

ביוש אף עלול לגרום לאדם שחטא לפגוע באופן קיצוני בעצמו, בעקבות תגובות החברה. דוגמא לסוג זה של ביוש התפרסמה לפני 5 שנים; מנהל בכיר במשרד האוכלוסין התאבד בעקבות פוסט בפייסבוק של אשה שהתלוננה שהתנהג אליה באופן גזעני. מה שחיזק את הבושה של אותו מנהל הייתה העובדה שהפוסט צבר הרבה שיתופים ותגובות ביוש נגדו, בעיקר של אנשים שלא הכירו אותו כלל! בפוסט שכתב כמה דקות לפני שהתאבד אמר: "שמי הפך שם נרדף לתואר הקשה ביותר- גזענות. היו שלום!". מדובר במקרה מזעזע וקשה.

תחושת בושה היא חלק טבעי ביצירת חברה עם נורמות וגבולות. ביוש היא תופעה קשה, מוקצנת ומסוכנת. חשוב להזכיר לכולנו שאם נפגעים מביוש, חשוב לדבר עם מישהו- רצוי לדבר עם חבר או בן משפחה ולהסביר לו מדוע מרגישים מבוישים ופגועים, וכך אפשר יהיה לחשוב על הדבר פעם נוספת וגם לשמוע את הדעה של מישהו אחר שאולי חושב אחרת.

בושה היא רק שיפוט חיצוני. אל תיקחו יותר מדי ללב- אולי מי שעושה לכם את זה רק מנסה לפרוק כעסים וככל הנראה לא מכיר את הסיפור לעומק. פנו אל מקור הבעיה- דברו עם מי שבייש אותכם- אולי זאת לא הייתה הכוונה שלו, ולא רצה לפגוע.

כולנו עלולים לקחת חלק בביוש, ולכן חשוב מאד לחשוב פעמיים לפני שמגיבים על משהו- אולי זה יפגע באחר/ת באותה צורה שבה היינו נפגעים בעצמנו, ואפילו חלילה לגרום לו/ה לעשות דברים קיצוניים.

תחושת הביוש שעברה בראשו של החוטא המקראי כשראה את הסובבים אותו לועגים לו כאשר עלה אל המשכן עם פר, דומה ואף זהה לתופעת הביוש ברשתות החברתיות של היום.

אבל חשוב לזכור; היום זה הוא שהולך עם הפר, אבל בקלות מחר זה יכול/ה להיות את/ה.

עמית בורקט, 13