סיפורו של שמשון הוא ללא ספק חריג בנופו של ספר שופטים. מה לא נכתב על הדמות המוגזמת הזאת? סיפורו המקראי הסעיר ציירים, משוררים, מחזאים ופסיכואנליטיקאים.  תחילתו של הסיפור בנבואה שניתנה לאימו: " וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה', אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן. "המלאך שב ונגלה לאשת מנוח בהמשך הסיפור: וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ."

שליח האל מגיע כשהאישה במקום פגיע, בשדה, וקשה שלא להיזכר בדיני העונשין המקראיים:  "וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ:  "המצב שבו האישה העקרה מספרת על התגלות ללא עדים, שכתוצאה ממנה היא מתעברת מעלה קונוטציות מיניות ברורות.  כך דרש גם ז'בוטינסקי: "מי חכם לב ויאמין לסיפורי הבדים כי מלאך אלהים נראה בליל אביב לאל האישה ובישר לה כי בן יולד לה? לנשים ישרות לא יבואו מלאכים בלילה במקום שאין רואים ליד הבאר" ["שמשון", תרגום מרוסית פטר קריקסונוב[.

עיבורה של אשת מנוח מפליא אף יותר משום שהסופר המקראי מדגיש בפתח הצגתו של מנוח כי "וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה" . כידוע, כל סיפור מקראי הפותח בעקרות, ברי שסופו להיגמר בלידת תינוק, זוהי קונבנציה מקראית.

גם במדבר רבה בפר' נשא מתייחס לשם השיפוטי של האיש: "מה נקרא שמו מנוח? שזכה לדבר עמו מלאך, והנבואה נקראת מנוחה, שנאמר (ירמיה נא): ושריה שר מנוחה, מלמד שזכה ברוך בן נריה לרוח הקודש כמה דתימא (ישעיה יא): ונחה עליו רוח ה'". פירוש זה, המנסה "לתקן" את ההתגלות הנבואית (פעמים!) לאישה ולא לאיש, מעט אירונית; שכן למרות בקשתו החוזרת ונשנית לשוח ברוח הקודש, הוא נאלץ להתעדכן מאשתו.
נדמה שהמספר נותן הצדקות מסוימות לסקפטיות של מנוח; ולא רק משום מעמדן הממילא נחות של נשים. כדברי המדרש בבמדבר רבה י,ה: " עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ (שופ' יג 12). אמר לו: עד כאן שמעתי מן האישה. והנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן. אבל מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדבריה שמא חילפה בדבריה או פיחתה או הותירה".

הפאראנויה של מנוח איננה בלתי מוצדקת.  הכתוב אומר בפירוש שהיה מלאך; וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה, ואילו האישה מדווחת על איש האלוהים שנראה כמו מלאך: אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי" ייתכן שאשת מנוח מבינה שהוא איננו איש אלא מלאך. אשת מנוח מסבירה לאישהּ שאיננה יודעת את שמו, וכי לא שאלה אותו לשמו. ניכר שהאישה מודאגת שמא מנוח יחשוד שהיא פגשה בגבר אחר אשר ידע אותה ועיברה.

כותב יצחק אברבנאל על אתר: "הטעם שלא בא המלאך אל מנוח ובא אל האישה הוא להיותה אליו לדעתו יותר מוכנה בשכלה ובדעתה". מדרש במדבר רבה על פר' נשא מוצא פתרון גם לעניין ההתעברות: "כי הנך הרה ויולדת בן, מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה, שמורה ברחמה, שלא פלטתה, וכיון שאמר לה המלאך והרית ויולדת בן, אותה שעה קבלה הרחם אותה טיפה לשם".

מכל מקום, המסר האלוהי ברור: האישה היא מושא הנבואה, ולא מנוח. ובלשון מדרש במדבר רבה בפר' נשא "למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח? שלא לפסול דבריו הראשונים, שאמר לאשה. דבר אחר: כדי לחבבה בעיניו.
"ותמהר האשה ותרץ" וגו', מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות. "אשר בא ביום אלי", אינו אומר היום, אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה, עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, […]מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם". ברור גם לדרשן שההתחייבות הראשונית של המלאך היא כלפי האישה.

ואנחנו, יד על הלב, למי אנחנו מאמינים? האם הנבואה והסמכות וידיעת האלהים נתונה לכל אחת ואחד באופן שווה, או שמא עוד מוטל עלינו, כפרטים וכחברה, לפרק את מבני הכח המוכרים ולהפקיד את המנהיגות גם בידיהן של דמויות שהיו משניות עד עכשיו? ואולי, רק אולי, גם נעניק להן שם משלהן.