בעולם המקראי נדמה שהמעבר מטומאה לטהרה [ובחזרה] הוא דבר שבשגרה. נידה? קרי לילה? טומאת המת? זיבה? צרעת? לידה? כולם חלק מהחיים. הרי בשורה התחתונה, המשמעות העיקרית של סטטוס הטמא היא בהדרה זמנית [בידוד?] מפולחן הקורבנות, ומאכילתם בצוותא. דא עקא, טמאים לא יכלו לחגוג את הפסח במתכונתו המקראית.

השנה כשחגגנו בגפנו את ליל הסדר נזכרתי שכבר בתקופת המקרא, עוד טרם התעצבה סעודת ליל הסדר במתכונת החז"לית, קמה זעקת הטמאים:

" וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!" [במדבר ט' 6-7].

המחאה מצאה אוזן קשבת, וכך נוסף ללוח השנה היהודי מועד נוסף: פסח שני, חודש אחד לאחר פסח המקורי: "אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:  עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ; כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתו" [במדבר ו 10-12]. בפסח שני יש הזדמנות שנייה, מועד ב', להקרבת קורבן הפסח. אך לצד החגיגה, אין איסורים על חמץ או שביתה ממלאכה. מועד ב' מיועד להשלמת החלק היחיד שנמנע מן הטמאים; הקרבת קורבן ואכילתו.  התורה אף מוסיפה קהל ייעודי, שהתקנה החדשה יכולה להועיל גם לו; ההולכים בדרך רחוקה או שילדיהם/ן אינם איתם בפסח המשפחתי.

מדוע להגמיש את מועד קורבן הפסח? הרי אם נבצר מאיתנו לשבת בסוכה או לשמוע שופר או לצום בכיפור בגלל אילוצי-חיים שאינם בשליטתנו, אין חובה הלכתית "להשלים" את החסר מאוחר יותר. במה שונה קורבן הפסח?

כותב הרבי נחמן מברסלב [ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ה, אות טז]: "כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש האדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאול למה נִגָּרַע, אלו שאלו כהוגן. ותיקנו בזה הרבה מאוד. כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני שהוא תיקון גדול שהוא בחינת המשכת דרך התשובה הנ"ל".

פסח שני מסמל את האפשרות שלנו להמשיך למצוא שותפות ושייכות גם כאשר התפספסה לכאורה ההזדמנות המקורית. לא הצלחת להשתחרר משעבוד? עוד לא מאוחר. יש הארכה. לא לקחת חלק בחגיגת האומה, במסגרת המשפחה? שמנו לב. הנה הפתרון. העיקר- שעד שבועות תוכל/י להיות בן/בת חורין ולקבל יחד עם האומה כולה את התורה.

תחושת השייכות אין שני לה ברווחתם של בני האדם. אדם צריך לחוש משמעותי, לא שקוף, נראה לזולת. ללא קשר להיותו נכה או בריא, שחר או לבן, זקן או צעיר, אישה או גבר. זהו הצורך האנושי שטבוע בנו, וזוהי האחריות המוסרית שבידינו. הקב"ה כבר הבין; עכשיו זה כבר תלוי בנו.