יצירה ביסודה היא חוויה דתית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין.
כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו, אותו "בית כנסת" –
לא בניין כי אם מקום מסוים בתוך נפשו – שבו מתכנסים כל ה"אניים"
של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה.
כל מי שבנה "בית כנסת" כזה והתחייב לעבודה פנימית לומד עם השנים
להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו. 
אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים.
אחד היפים שבהם הוא של נתן זך: "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי,/ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי,/ צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוּם מוֹתִי./ עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ./ אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶש/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם".

כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה, שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים. כדי להגיע אל השפה שבתוך השפה (אם לשידור ואם לקליטה) עלינו לעבור, כמו ברדיו, מגלים בינוניים לגלי FM. מי שראה פעם ציפור רבת יופי, מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש אליה את הדרך חזרה.