מתכון לחיים מלאים ובריאים // הרב ערנ שפיר

דברים לפרשת בראשית

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם 

וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַֽיְהִי־אוֹר

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִ֔ים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹֽשֶׁךְ׃

וַיִּקְרָא אֱלֹהִ֤ים לָאוֹר י֔וֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָ֣רָא לָיְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָֽד.

(בראשית א', א'-ה')

 

פרשת בראשית היא הפרשה הראשונה בתורה ופותחת את ספר בראשית. הנושאים המרכזיים בפרשה הם

בריאת העולם, האדם והשבת, סיפור גן עדן, אדם וחוה וחטא האכילה מעץ הדעת. 

קין והבל והרצח הראשון. עשרת הדורות מאדם עד נֹחַ.

 

יש לי כל כך הרבה שאלות (הלוא מנגנון הצמיחה שלנו נובע מהיותנו חלק מתרבות של שאלות נצחיות), תהיות, הרהורים ומחשבות על פרשת בראשית – ראשית התורה. פרשה זו  עמוסה במשמעויות, מטאפורות, רמזים וסודות.
אני מוצא את עצמי חוזר כמעט כל יום ומנסה לחוות את חווית 'הראשית'. לתרגל את הידיעה שאחד הסודות הגדולים ביהדות הוא העובדה שהבריאה לא התרחשה בעבר, אלא מתקיימת כל הזמן. לא רק בעולם החיצוני אלא בעיקר בעולמנו הפנימי. ולראייה אנחנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית: הַמְ֒חַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.

אבל הפעם אני רוצה להוציא את הפסוקים מהקשרם כיחידה הפותחת את התורה ורוצה להציע להתבונן על סיפור 'הבראשית' כמתכון. מתכון (מסובך אבל אפשרי) לחיים מלאים ובריאים בעולמנו המשותף. מתכון שהוא בחזקת התחלה מתמשכת, החוזרת ונבראת במציאות ובמקביל בוראת את המציאות.

'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ' – האלוהות בוראת את המסגרת הרעיונית של העולם שלנו.
מקובל שהמילה בריאה מציינת 'יש מאין' והמילה יצירה מציינת יש מיש. כך האלוהות בוראת את המסגרת לסיפור חיינו בעולם מאז ולתמיד – יש גבולות ברורים, לכאורה, של שמים וארץ. שמים, המאפשרים לנו להתרומם, לעוף, לחלום, להמציא, לשאוף, לרחף ולצאת מגבולות עצמנו אבל עדיין בגבולות העולמות. כמו שכתב אברהם חלפי:

עִם קֹומֶץ שָׂמִים בַּיָּד

הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיֵּי

הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם בְּרַגְלַי

עִם קֹומֶץ שָׂמִים בַּיָּד. 

 

לעומתם הארץ, המקום הפיזי, שעליו אנחנו חיים, היא המאפשרת יציבות, קביעות, קרקע מוצקה. אבל רק לכאורה, כי הארץ רועדת ברעידות אדמה, ויש בה בורות, מכתשים וקניונים…
הארץ נעה לה ומשמשת עבורנו משטח המראה ובמקביל גם מקום 'בטוח' ליפול אליו וליפול ממנו. בתוך המסגרת הברורה שהאלוהות בראה, אנחנו והיא מתקיימים בהרמוניה ככתוב בתהילים קל"ט ח' "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ".

'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם' – הראשית היא במצב תמידי של 'תוהו ובוהו'. נוטים לפרש ולהסביר את המילה כבלאגן, כאוס, אי-סדר, אבל על פי החסידות 'תוהו ובוהו' הוא מצב תמידי שבו יש יותר אנרגיות מכלים, כלומר קיים תמיד פוטנציאל לא ממומש, פוטנציאל שלא בא לידי ביטוי בכלים ויוצר אי נחת, יוצר תנועה, יוצר הזמנה לפעולה, מבקש להכיל את האנרגיות בכלים של יצירה ועשייה. מצב בו קיימים רגשות עזים, כמו אהבה ללא הכלים של הזוגיות, חברות, מערכת יחסים… תוהו ובוהו ממש.

התוהו ובוהו הזה הוא המצב הראשוני, שמתקיים במצב של  'חושך' (על פני תהום) 'ורוח האלוהים מרחפת' בחזקת הווה מתמשך. כך הוא מצבם של כל הדברים, הא.נשים והתהליכים במצב הראשוני של 'בראשית'. מתוך החשוך הקבוע, שהגדרתו האמיתית היא העדר של אור, נוצר האור, ככתוב  בישעיהו מ"ה ,ז '"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹ֔שֶׁך".

האור נובע ממציאות של חושך. חושך איננו אמור להיות מפחיד ומאיים. הוא למעשה רק מצב ראשוני (ראשית הבריאה) שממנו נוצר האור המאיר – המאיר לנו פנימה והחוצה, המאיר לעולם, המסייע לצמוח מאותו מצב ראשיתי של 'חושך'. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור.

ובכל זאת החושך מפחיד. המצב הראשיתי הזה, חוסר העוגנים חוסר הוודאות – מפחיד. האם נוכל לראותו כמעין מצב מוצא? פחד שאינו משתק, אלא פחד המניע לפעולה?

 כמו שכתב שלמה ארצי בשירו 'לתת ולקחת'.

"אדם צריך שתהיה לו מילה
קצת מקום בעולם
אהבה לא נשכחת
וקול אמיתי לתפילה
ורגע מושלם
כדי לתת ולקחת
ולא לפחד מהפחד"

'וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִ֔ים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹֽשֶׁךְ' – היהדות כדת תהליכית מאמינה בצמיחה מתמדת: האור היוצא מהחושך הוא התקווה, הצמיחה, ההתחדשות והקידמה של הדברים. כל הדברים כולם. ולכן האלוהות מבצעת תהליך יזום של 'הבדלה' (קדושה) של יצירת תבנית בתוך המסגרת של הבריאה (שמיים וארץ) וקוראת לו בשם:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִ֤ים

לָאוֹר י֔וֹם 

וְלַחֹשֶׁךְ קָ֣רָא לָיְלָה 

וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָֽד.

 

היום היהודי, בצורה ייחודית ומיוחדת מתחיל בערב, בחושך, בשקט. מזמין אותנו תמיד לעצור, להתבונן ולשהות במצב של חושך רגע לפני האור, כמו שכתב שלום חנוך "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

 

מתכון 'בראשית' לחיים בריאים ומלאים:

שנדע תמיד למסגר את הדברים בעולמנו.

שנצליח להמריא לשמיים ולנחות על הארץ (ותמיד לקום על הרגליים ולהמשיך ללכת)

שנבנה מתוך התוהו ובוהו כלים להכיל את הפוטנציאל הטמון בנו

שנאזור אומץ ונחבק את החושך 

שנזכה ליצור אורות בעולמות…תמיד

שנלמד לקרוא לתופעות בשמותיהם.

אמן!

 

בשבוע הבא, 'פרשת נח' נחווה ביחד את תחילת המסע האינסופי שלנו…שבת שלום.