וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (שמות ל"ג, י"א)

 

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹֽא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי

ויֹּ֣אמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר

וְהָיָה֙ בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי

וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות ל"ג, כ'-כ"ג)

 

פרשת כי תשא היא הפרשה התשיעית בספר שמות וממשיכה את העיסוק של שתי הפרשות האחרונות עם עוד ההנחיות לבניית המשכן. מספרת לנו את 'מעשה העגל' ובעקבותיו גם 'שבירת הלוחות'. 

מרחיבה על ענישת העם על מעשה העגל וקבלת הלוחות השנִיים.

 

אני מאוהב באותיות, בצורתן, בדרך שבה הן מתחברות האחת עם רעותה ,יוצרות מילים ובוראות מציאות. במסעותי כמאותת במציאות, אני מרבה להתבונן על האותיות. בהשתאות ומשתהה לצידן, 

צופה בריקודן, 

מתבונן על הרווחים ביניהן, 

משחק איתן,

מסקל אותן,

ודורש אותן מחדש.  

 

פעם כתבתי כך:

אוֹתהִיא

אוֹתאַחַת 

חוֹצֶצֶת

בֵּינהַקָּדוֹשׁבָּרוּכהוּאוּבֵינֵנוּ,

מַפְרִידָה 

לְעוֹלָם

אוֹתאַחַת….

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם  (שמות ל"א, י"ג )

 

כבר כמעט שנתיים שאני כותב ללא אותיות סופיות (לא מקפיד בדברי התורה), אני לא אוהב סופים (אבל זה לא סופי) וזה מחבר אותי לאינסופ.

 

בפרשת כי תשא מופיע מספר פעמים 'וידבר ה' אל משה' ומספר פעמים 'ויאמר ה' אל משה'. קירבה, אינטימיות ויחסים מתחילים לרוב ממקום של דיבור. בפרק ל"ג פסוק י"א האלוהים פשוט מדבר אל משה, פנים אל פנים, הפנימיות שלו מול הפנימיות שלו, הווה המתמשך לנצח, נָצוּר בזיכרון ומניע דורות של מחפשים. בשלב מתקדם של כל אינטימיות מגלים גם את תקשורת השתיקה, דיבור אחר המלא ברווחים, ואת השקט המלא בנוכחות ללא מילים.

 

בהמשך הסצנה האפית בפרשה, מעמיק המפגש בין האלוהות למשה. משה מבקש באנושיותו 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' והאלוהים מסרב: 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי', אל שדי, יודע מתי לומר די!

 

אבל האלוהות – המחפשת את האדם, מבקשת קרבתו ודורשת נוכחותו – יוצאת עם משה לריקוד של גילוי והסתר. מצד אחד קירבה, מצד שני הסתרה בנקרת הצור, מצד אחד כיסוי ומצד שני…אחר.

האלוהות, חושפת למשה את היותה אחרת, את הסוד למצוא באחר את האלוהי, את הצד האחר באלוהות, את הצד האלוהי שבנו.

 

אני רוצה לקוות שכולנו נוכל לקחת מפרשת השבוע גם את היכולת הטמונה בנו לבצע ריקוד אינטימי עם החיפושאלוהימ שלנו…

כל אחת בקצב ובסגנון שלה

כל אחד בדרכו וביכולותיו

ושנזכה כולנו למצוא באחר את האלוהים.