"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ויֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות ל"ה א')

"וַיִּהי֣וּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹֽכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הי֖וּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות ל"ז, ט')

פרשת 'ויקהל' הינה הפרשה הלפני אחרונה לפני שאנחנו נפרדים מספר שמות. משה מקהיל את כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ושב וחוזר על מצוות התרומה למשכן וכליו והעם נענה לבקשותיו של משה.

משה, המנהיג הגדול, מקהיל קהילות, קהילות המורכבות מעדות, כל בני ישראל מאוסף של נשים ואנשים הנקראים עדה.
ומהי עדה? עדה, היא היכולת והזכות להוות עדות לתהליכים שעוברים עלינו בנפרד וביחד.
להיות עד, נוכח, זאת אחת מהזכויות הגדולות ביותר , ואיך זה קשור לכרובים ?

ממורי ורבי שי זרחי 'האדמו"ר מגניגר' למדתי שאחת מההגדרות לקהילה היא קרבת לב ורווח בין אנשים. מצד אחד חיבור וקרבה דרך הלבבות, ומצד שני לתת מספיק רווח בין האנשים, להקפיד תמיד לייצר חלל פנוי שבו נוצרת אינטימיות אבל גם הפרדות, השילוב המנצח.

השבוע קרה מאורע היסטורי, תיקון גדול, מימוש אמיתי של הפסוק 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹות (שמות כ', י"ד) 

השבוע 'כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'  במובנה הרחב התרחבה עוד יותר בעקבות החלטת המועצה להשכלה גבוהה: "על כן מצהירה המועצה כי היא מכירה בתחום לימודי יהדות ספרד והמזרח בהשכלה הגבוהה כתחום דעת (דיסציפלינה) אקדמי הראוי לטיפוח הן בהוראה והן במחקר".

כמו בקהילה, שבה ריבוי הקולות חשוב והכרחי כי הוא נותן מקום לכולם להשמיע ולהישמע, יוצר גיוון ומאפשר לכל אחת ואחד מאיתנו להיות נוכח ושווה ,כך גם חשוב בחברה הישראלית חשוב לתת מקום לכל סיפור, כי כל סיפור פרטיקולרי וייחודי, הוא במקביל חלק מסיפורנו המשותף וחשוב לתת לו מקום ברצף הסיפורי המרכיב את הפסיפס הישראלי.

אני רוצה להמליץ על אתר מיוחד 'החכם היומי' שכבר כמה שנים בהובלת ארגון כי"ח מביא למרכז הבמה הציבורית את חכמי ספרד והמזרח, מורשתם ,תורתם וקולם הייחודי. והשבוע אני רוצה להזמין לדבר התורה שלי את חכם סעדיה צפירה שנולד בתנעם שבתימן בשנת תר"ז ( 1847) ונפטר בשנת תרצ"ג (1933) מתוך חיבורו 'כסף צרוף' פירושו לחמשת חומשי תורה. 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' – הַקְהָלָה זו למה?
ואפשר לומר שהַקְהָלָה זו היא לעניין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה:
'הֱוֵה שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה' (אבות, ב' י"ד)
ועניין 'וּקְנֵה לְךָ חָבֵר'  (אבות א' ו') – שיהיה עסק התורה ועיונה בהַקְהָלָה.
ולא יעסוק כל אחד ואחד לבדו!" 

אז איך כל זה קשור לכרובים?

ובכן, על ארון הברית היו שני כרובים, האחד זכר והשנייה נקבה ופניהם היו האחת אל השני.
ומזה אני ללמד את הצורך תמיד לראות האחת את השני.
על הצורך להיות האחד מול השני
לראות באמת
נוכחים,
להיות עֵדוּת!!!