דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַֽיהֹוָה
מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן
תַּקְרִיבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶם (ויקרא א' ב')
פרשת ויקרא הינה הפרשה הראשונה בספר ויקרא ועוסקת בסדר הקרבת הקורבנות במשכן.
ואני כבר שבועיים חושב על קורבנות, מילותיה של המשוררת הפולניה האהובה עלי ויסלבה שימבורסקה בשירה 'סוף והתחלה' מהדהדות בקירבי מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה ואינן נותנות לי מנוח.
"אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים"
אבל, פרשת ויקרא השנה, תשפ"ב שונה, שונה מאוד. שבכל שנה מחדש אנחנו קוראים, לומדים ודנים בענייני קורבנות. השנה, אני רוצה לעצור, לקרוא ,לצעוק ולזעוק לאלוהי האדם… די די די עם קורבנות אדם!
שנאמר, "אָדָם כִּֽי יַקְרִיב -מִכֶּם קׇרְבָּן! ".כי האדם המקריב אדם, הקרבן הוא שלו ושל כל החברה, שלכם, כולכם.
ועל כך לא תוכל להיות כפרה ככתוב בבראשית ט' ו' :שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם,כל אדם.
מסעות בני ישראל 'במדבר חיינו' נועדו לחנך את האנשים (פרט וכלל) ולחולל בקירבם שינוי ככתוב בתהילים נ"א,י"ב "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" ולהרגילם בקשר עם האלוהות (להבדיל מעבודת אלילים שהיתה מקובלת בכל העולם העתיק), והדרך שנמצאה הטובה והבטוחה ביותר עוברת דרך ריכוז הפולחן בידי הכהנים במשכן ועבודת הקורבנות.
כי קרבן לשון קרבה, כי הצורך והרצון להיות קרוב לאל חיי וקיים היא כלל אנושית ואוניברסלית
אבל בתהליך ההתבגרות האישית והקולקטיבית של בני ישראל הם מצווים להתקרב לאלוהות באמצעות הקורבנות. להקריב ולהתקרב, להתקרב ולהקריב.
הקורבנות הם אמצעי לקשר, ולא מטרה. זו דרך לתרגל קירבה, לחולל ולעודד התקרבות למופשט המרוחק
וכפי שכתב סופר תהילים "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְהֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ" (תהילים ע"ג, כ"ט)…קירבה שווה טוב, קורבנוֹת מייצרים התקרבות.
מחלוקת אצל חכמינו זכרונם לברכה (חז"ל) לגבי מקורן של התפילות. "רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם" (תלמוד בבלי, ברכות , כ"ו ב')
האם את התפילות החלו האבות (אברהם,יצחק ויעקב) או שמא התפילות הן כנגד קורבן תָּמִיד , קורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערבים.
התפילות, הן המשכן ההיסטורי של הקרבנות – עבודה שבלב, תנועה שבנפש, המקרבות אותנו לאלוהות.
אני זוכר ולא שוכח גם את דבריו של הנביא הושע (הושע ו‘:ו’) כביקורת על עבודת הקרבנות,
“חסד חפצתי ולא זבח”.
בימים אלו, ימי מלחמה, ימים שבהם מנהיגים מקריבים קורבנות אדם ובצד השני בני אדם מקריבים את עצמם למען מטרות קולקטיביות – אני מתפלל לחסד.
אנחנו נמצאים בצומת קריטית בהוויה, ככתוב בתהילים פ"ט ג' 'כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'
אני מאוד מקווה שכולנו נוכל להיות שותפים לאמירה הזאת לבניית עולמנו על עדני החסד.
שנזכה כולנו בימים טרופים אלו להעניק חסד ללא גבולות לכולם!.
אמן!