פרשת כי תבוא/דנה טורס

פרשת כי תבוא פוגשת אותנו בטרם כניסת בני ישראל לארץ. בני ישראל מקבלים על עצמם שוב את חוקי ה' והופכים בכך לעם העובד את אלוהי ישראל. הצווים האלוהיים המורים כיצד לנהוג כלפי האחר עומדים לקבל ביטוי בפועל בכניסתם לארץ. עיקר הצווים מגלמים את הערכים הבאים:

עזרה לאוכלוסיות המוחלשות בחברה – הגר, היתום והאלמנה והעיוור.

הוקרת תודה על האדמה שאלוהים נתן לך.

הגינות בין אדם לחברו.

צווים אלה מקבלים משמעות אחרת כשנבחנים על רקע השעבוד של בני ישראל ארבעים שנה לפני כן. הפוסט טראומה והפחד מפני החזרה לשעבוד עדיין קיים ולעולם לא יעזוב, והקללות המובאות בסוף הפרשה הן ראיות לכך. כך גם השחזור ההיסטורי הסלקטיבי המובא בפרשה, שממנו נעדרים סיפורי הגבורה והדוגמאות לחוסן האישי של דמויות ישראליות מהעבר – יעקב שהערים על עשו וגנב ממנו את הבכורה, יוסף שהפך למשנה פרעה, ואפילו משה, אהרון ומרים – מאותת ברגע זה על זיכרון קולקטיבי רצוף רדיפה, שעבוד וסבל.

ועדיין, למרות הפחד והחרדה, בני ישראל בוחרים לעצור ולקבל על עצמם ערכים אלה שבין אדם לחברו, כדרך עבודתם את אלוהים (תיאולוגיה חדשנית במסגרת העולם העתיק).

בחירה בערכים אלה מאדירה ומעצימה אפוא את בני ישראל על פני העמים האחרים. הרי שלא על הגבורה והחוסן הנפשי שהפגינו הם מקבלים להתיישב בארץ, אלא בזכות זה שהם עוצרים במקום זה ומקבלים על עצמם דרך חדשה ומוסרית ממה שנהגו כלפיהם, במסגרת עבודת ה'. הם מתעלים על הפחד והטראומה בדרך שמעצימה אותם, בזכות חוקי המוסר שלקחו על עצמם:

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (דברים כו 18-19)

 וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה.. (דברים כח 13)

הפסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותרפיסט ויקטור פרנקל, שורד שואה אשר טיפל גם בשורדי שואה אחרים, כתב את הספר "האדם מחפש משמעות" אשר מסביר כיצד אפשר להמשיך לתפקד ולהתפתח כאדם, גם לאחר שאנשים אלה (הוא בכללותם), עברו את הנורא מכל. ואיזה משמעות יש לבחירה חופשית לנוכח סבל ממושך ותנאים שבהם מאבד האדם צלם אנוש:

"אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו…

"…אפשר שיעמדו בו אומץ רוחו, הדרת כבודו ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודו כאדם וייהפך לחיה, כך ייקבע האם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי".

במעמד זה מוצאים בני ישראל משמעות אפוא לסבל שלהם והם לוקחים על עצמם את האחריות לפי מה שמכתיבה משמעות זו – לעבוד את אלוהים, אותו אל המצווה עליהם ערכי מוסר בין אדם לחברו כדרך לעבוד אותו.

בחברה הישראלית השסועה של ימינו, הפחד מהאחר ומהלא-מוכר פוגש אותנו כמעט בכל יום ויומו. הפחד הקיומי והביטחוני שלנו והתחושה שהסכנה אורבת מכל מקום הם אמיתיים וקיימים. אך ראוי לזכור שבין מה שקורה לבין התגובה שלנו קיים רגע בזמן עם פוטנציאל להפוך את המציאות על פניה. וברגע הזה טמון החירות והחופש שלנו – להיזכר בערכים שלנו, בצו האלוהי המורה לנו לנהוג בהגינות כלפי הזולת ולדאוג למוחלשים בחברה, ולהיות האדם שאנחנו שואפים להיות ושנבראנו להיות (בצלם אלוהים), למרות הכל ובזכות הכל.