תנו לקבור בשקט//הרבה גלית כהן קדם

דברים לפרשת חיי שרה

"וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.  וַיָּקָם, אַבְרָהָם, מֵעַל, פְּנֵי מֵתוֹ; וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר: גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי." [בראשית כג ב].

בעשור האחרון אנו חוים פריחה ושגשוג של אלטרנטיבות יהודיות-ישראליות לטקסים מסורתיים. חתונות, בני ובנות מצווה, טקסי לידה- כל אלה זוכים למגוון רחב של טקסים וסגנונות, ולשמחתנו, רבות המשפחות המעוניינות בחיבור עמוק לטקס, כזה שמשקף ומאשרר את אורח חייהם/ן.

אלא, שבעוד אלטרנטיבות אלה נגישות וזמינות לכול, דווקא ברגע הקשה מכול, בו עלינו לקבור את מתינו- המצב הפוך. הקבורה בישראל היא שירות הניתן בישראל על ידי משרד הדתות, באמצעות חברא קדישא. לצערנו, לא אחת, ברגע כה שברירי וקשה, נלקחת מאיתנו הזכות והיכולת להוביל את לווית המת באופן שתואם אורחות חיים לא-חרדיות. במקרים רבים, ולאורך שנים, אנו עדים למקרים חוזרים ונשנים בהם חברות קדישא מונעות מנשים מלהשתתף באופן מלא בטקסי הלוויה וזאת באמצעות שימוש בפרקטיקות הדרה שונות ומגוונות, בכללן: הצבת שילוט, מחיצות ו/או מחסומים שנועדו ליצור הפרדה מגדרית בין משתתפי הלוויה, הטלת איסורים על נשים להספיד את הנפטר, לומר קדיש על הנפטר, לגשת לקבר ובכלל זה ללכת אחרי הנפטר במהלך מסע הלוויה או לעמוד בסמוך לחלקת הקבר עת הנפטר נטמן באדמה, וכן הצבת דרישות ללבוש "צנוע" כלפי נשים.

בל נטעה- זאת איננה ההלכה, ובוודאי לא המסורת בקהילות ישראל לאורך הדורות. זהו תוצר של מונופול של זרם יהודי מסויים, מסור ומחוייב לדרכו, שאינו רואה בביטוי עצמי וריבוי המנהגים ערך, אלא סכנה.

הבעיה איננה מסתכמת רק ביחס המפלה כלפי נשים בלוויות. בעיית המונופול משפיעה על אפשרויות הבחירה היכן להיקבר, כיצד לנהל את הטקס, והאם, במקרה של נפטרים ונפטרות ישראלים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם/ן, יזכו הם להיקבר בקבורה התואמת את הזהות הישראלית והיהודית של משפחתם. למעשה, בישראל היום אין כמעט חלופות לחברא קדישא, והבודדות שקיימות- מוגבלות רק לתושבי המקום [קיבוצים, למשל]. במקרים הבודדים שהמדינה מאפשרת לבתי העלמין האלטרנטיביים לקבור גם תושבים מערים אחרות-עלות הקבורה גבוהה מאד. הסכומים כה מופרכים, שאני נוטה להאמין שאפילו בני חת תושבי חברון לא היו מעזים לבקש מאברהם אבינו על מערת המכפלה.

וכך, במצב כה רגיש, בעת שמתנו מוטל לפנינו, האפשרות ללוותו בדרכו האחרונה בהתאם לדרכו בחייו מנועה אינה נגישה לנו. היעדר הנגישות הוא עמוק; רוב בתי העלמין עמוסים עד כדי חוסר נגישות נוח לקבר, מוזנחים מאד במראם, נטולי צל, לעיתים נדמים כחניון ציבורי, ומנוהלים כאתר בנייה. בניגוד לחתונה, שמתוכננת זמן רב לפני האירוע, הלוויה היא כמעט תמיד מיידית, ובכורח הנסיבות אין לאבלים את הפניות לעסוק בעיצוב הטקס או המרחב שהיו רוצים לאפשר בפרידה מיקירהם/ן.

אני שבה לאמירתו של אברהם, כמה אלפי שנים, לכאורה, לאחר קבורת שרה אמנו, ושואלת: האין משמעות היות עם חופשי בארצנו להיות רשאים להיקבר בה בדרכנו? האם לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה?

כרבה רפורמית, שזוכה ללוות משפחות ויחידים גם באובדן, פרידה ואבלות- אני נפעמת שוב ושוב ממשפחות שלא מוותרות; מוצאות דרך [ותמיד יש דרך] לנכס לעצמן את טקס הלוויה- הן בשילוב רב/ה או חזן/ית ליברליים, בקביעת עובדות בשטח מול נציגי החברא קדישא בבית העלמין, בהתעקשות, בהרמת קול ברור שאינו נכנע ל"ככה זה כאן" המתבקש- משפחות ויחידים שיש להם/ן מסירות ומחוייבות לדייק את הפרידה מן החיים ממש כמו את החיים עצמם. אלה משפחות ויחידים שיודעים שרבנים/ות ליברליים הם שם עבורם/ן ברגעים קשים אלה.

שלא תדעו צער. אבל דעו לכם/ן, שאם ידפוק המוות על דלתכם/ן, יש לכם/ן למי לפנות בניווט המורכב והרגיש הזה אל עבר המנוחה הנכונה לכם/ן. תהא זו צוואתה של שרה אמנו.