בין אזעקה לאזעקה ונפילת טילים, בין בשורה רעה לבשורה נוראה ממנה, בתוך תחושה קשה של חידלון המדינה בהגנתה על תושביה וחוסר היכולת של מוסדותיה להתעשת ולפעול גם שעות ארוכות מתחילת המתקפה וגם ימים לאחריה, בתחושה של חשש מנפילת כל הפרויקט הציוני שקודם כל במובן הכי בסיסי שלו בא להגן על החיים של בני עמנו, חשבתי על פרשות החג והשבוע.
מדוע פרצה המלחמה דווקא ביום זה? מחד, בשבת זו של שמחת תורה יש נקודת היפוך משמחת שכן מסיימים לקרוא את התורה עם פרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מחדש בקריאת "פרשת בראשית", מאידך יתכן לראות בתוכה זמן לימינלי של בין לבין שלתוכו עלולים להיכנס אסונות. זהו גם יום אחרי הושענא רבה שבה לפי חז"ל נחתם מועד חריצת הדין של "הימים הנוראים".
בכל מקרה זהו היום בו התחילה המלחמה וקרו האסונות הגדולים ביותר. אותה "פרשת בראשית", שאותה קוראים בחלקה בשמחת תורה ובמלואה בשבת האחרונה היא כידוע פרשת ההתחלות הגדולות התחלת העולם, המקום והזמן, התחלת כל הברואים, התחלת האדם. ואיזו התחלה זו הייתה אצלנו?
במיוחד תפסו בי המילים הבאות בפרשה: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". גם אני חשתי שהראייה שלי השתנתה. התפקחה. שודרגה. הצטללה. ויחד איתה הבנת הטוב והרע. כי הרי זו התוצאה של האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע". חטא שבצידו הצטללות הדעת של המוסר. התפקחות מהתמימות והנאיביות והתחלת ההבנה של העולם.
ואם אני משווה את סיפור גן העדן למצבנו כיום, הרי כפי שהאל יצר את גן העדן למען האדם. כך להבנתי, הארץ שהובטחה לנו על ידי האל נבנתה מחדש על ידי החלוצים והראשונים והם בנו לנו את "גן העדן" הנוכחי, מדינת ישראל, בעבודה קשה, בהסתפקות במועט, בדאגה לכלל ולא לעצמם ולעיתים אף בהקרבת חייהם, ברצון שתהיה זו "מדינת מופת" והעניקו לנו, הדורות הבאים, אותה. בבראשית האדם הצטווה על גן עדן "לעבדה ולשומרה" ולא לאכול מעץ הדעת. ואנחנו צווינו לעבוד ולשמור על המדינה ולא כך קרה.. חטאנו בכך.
להבנתי ,חטא האכילה מעץ הדעת של אדם וחווה מקביל לחטא שלנו בכך שלא שמרנו על המדינה. אנשים הפסיקו לדאוג למדינה ולעם, רבים חשבו על האינטרסים האישיים, לא ידעו להעריך את "גן העדן"= מדינתנו, לא שמרנו על אחדותנו, לא הקשבנו זה לזה אלא נלחמנו אחד בשני.
ההתפתות המתוארת לפרי עץ הדעת:" כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל" היא ההתמכרות של כל המגזרים כל אחד בדרכו : חילונים, דתיים, חרדים ומסורתיים לתאוות יצרים ושחיתות. לקחת ולא לתת. (ואולי אפילו ל"אכילת יתר" כפי שהשתקף מהתרבות הרווחת .אני כמובן אינני נגד אוכל אבל נדמה שיש הפרזה עצומה במקומו על חשבון ערכים רוחניים יותר). ברור שזוהי הכללה גדולה ולא כולם שותפים לכך ובוודאי שלא אלו שמתו בצורה הנוראה ביותר. שהיו ההיפך מכך. אבל הנטייה לדאגה לאינטרסים אישיים במקום הדאגה לעם כולו ולא רק למגזר שלך משותפת לרבים מדי.
וכך לדעתי ארעה תוצאת הלואי למה שעשינו. כשהגענו לשיא אכילת פרי עץ הדעת, שהוא אולי גם אכילת עצמנו, במלחמות הפנימיות שבינינו, פרצה המלחמה ותוצאת הלוואי שלה דומה בהחלט לפיקחון העיניים של אדם וחווה: הבנו שאנו ערומים. דהיינו התגלינו בחולשותינו: טעויות על טעויות בניהול המדינה, הביטחון והצבא, הבנתנו את אויבנו ואת עצמנו, קונספציות שגויות, זחיחות דעת ויוהרה שאנחנו יותר חזקים ואויבנו חלשים, החלשת המערכות והדבק המאחד, המלחמות בתוכנו ואי ההקשבה אחד לשני, הפניית תקציבים מגזרית במקום לטובת הכלל… ועוד ועוד.
בבראשית אדם וחווה התעשתו ומיהרו לתפור לעצמם חגורות מעלי תאנה כדי לכסות על עירומם ואחרי שעזרו לעצמם, האל שהעניש אותם, גם עזר להם ועשה להם" כותנות עור". מה המשמעות של כך? האם זו רק הורדה במעלתם והפיכתם לבני אנוש מבעלי "כותנות אור" ל"כותנות עור" או שזו בעצם הגנה עליהם ביכולתם להתמודד עם העולם.
כך גם אנחנו התעשתנו ומתעשתים. לא רק הצבא פועל והמדינה פועלת אלא החברה האזרחית. רבים רבים התגייסו מקטן ועד גדול מכל המגזרים לעזור אחד לשני בצורה אדירה. ושוב חזרה התחושה שאנו עם אחד הפועל זה למען זה ולמען המדינה. אך מה גדול המחיר… ומקווה ומתפללת שגם האל עוזר לנו.
בבראשית מחיר ההתפקחות ו"דעת טוב ורע" לאדם וחווה הוא סבל, הפיכתם לברי מוות, דהיינו אנושיים על כל הטוב והרע בכך אבל מצד שני עם תודעה מוסרית. עונש נוסף הוא הגרוש מגן עדן. מקווה בכל ליבי שאנו לא נגורש שוב מהארץ אם בגלל אויבנו ויותר מכך בגלל התנהגותנו שלנו. נראה שהמלחמה היא קריאת השכמה איומה ומטלטלת…
ההתפקחות של אדם וחווה וההתפקחות שלנו כואבות מאוד. ההבנה שאתה ערום מול כל העולם… אבל עדיף בעיני לראות את הדברים נכוחה וללמוד מהם על עתידנו.. איך לשנות את פני הדברים…בואו נתגייס כולנו לשיפור המדינה שלנו כדי שנוכל לחיות בה ביחד ולהתגאות בה.
רבקה קוחול, חולון, ד' בחשוון תשפ"ד 19.10.23