לצד הגשם, התחילה למידה מרחוק. 2/3 מילדיי ישבו מול מסך, כדי שנסתכל עליהם מהצד ונחשוב, הנה, סוג של שגרה. אבל אנחנו לא באמת עובדים על עצמינו.

השיחות עם נשות מילואמניקים והמתנדבות – זה האור של היום. כמה טוב וכמה נתינה. העורף מנהל את החירום הזה ביד רמה, וההבלחות הפוליטיות הן מינוריות ממש, לשמחתי. ההתגייסות הבלתי מאורגנת של כולם פשוט מעוררת התפעלות.

בצהריים קרסתי לתוך שינה, לא התנגדתי, חיבקתי את הפעוטה שאני ממשיכה לקרוא לה תינוקת, ואמרתי תודה. על דבר כזה פשוט צריך להגיד תודה היום. את המחשבות האחרות השתקתי מהר.

כמה טוב שהילדים פה והם מחייבים אותי לתפקד, לצחוק, לשחק עם בובות פוני ולהסתכל על הציורים או לנקות ציורים מהרצפה.

כמה פער יש בין הבפנים לבחוץ כל הזמן.

בין הלב לראש.

בין הלב לסלון.

בין הסלון לבית חולים.

בין הערוץ שלנו לערוץ שלהם.

בין הילדים פה והילדים שם.

בין תל אביב לכפר עזה.

בין הממ"ד בחולון למנהרות בעזה.

הפער בלתי נתפס, הנפש צריכה הפעם לא מקלחת, אלא ספא. ואין.