חודש שאני פה ואני שם.

One month that I am here and I am there.

חודש שאני בשום מקום.

One month that I am in no place at all.

חודש שאני עושה בקדחתנות,

One month that I act with reckless haste,

פעם כמו דבורה פועלת,

at times like a worker bee,

פעם כמו המלכה המפונקת.

at times like a spoiled queen.

חודש שאני מנותקת ומתנתקת.

One month that I disconnect and am disconnected.

חודש שאני צוחקת ומפסיקה כי לא נעים.

One month that I laugh but stop because it is embarrassing.

חודש שאני מעמידה פנים, בשבילם.

One month that I pretend, for them.

חודש שבלילות אני מפסיקה להעמיד פנים.

One month that during the nights I stop pretending.

חודש שאני עושה הכל כדי לא לחשוב עליהם, וחושבת עליהם כל יום.

One month that I do everything to not think about them, then think about them every day.

חודש שאני לא באמת חושבת עליהם, כי איך אפשר גם לחשוב עליהם וגם להמשיך כרגיל.

One month that I do not really think about them, because how can I think about them and go on as usual.

חודש שאני ממשיכה כרגיל, בונה שגרה ולו"ז חדש.

One month that I go on as usual, build a new routine and a new schedule.

חודש ששום דבר לא כרגיל, לא שותה, לא אוכלת, לא ישנה, לא חולמת.

One month that nothing is as usual, I don’t drink, don’t eat, don’t sleep, don’t dream.

חודש שאני לא נושמת עד הסוף, חודש שיש לי מועקה בגרון.

One month that I cannot breathe deeply, one month that there is a lump in my throat.

חודש שאני מעכלת את מה שקרה.

One month that I digest all that happened.

חודש שאני לא מעכלת את מה שקרה.

One month that I do not digest all that happened.

חודש שאני מנסה להתרכז בטוב.

One month that I try to focus on the good.

חודש שאני מנסה לא להסתכל לרוע בעיניים.

One month that I try not to look evil in the eye.

חודש שאני בעורף, חודש שאני מתחמקת מהחזית. גם מהמלונות בים המלח ובאילת.

One month that I am on the home front, one month that I am avoiding the front and the hotels in Eilat and the Dead Sea.

חודש שאני מתחמקת מהמילה מלחמה ואומרת לחימה, מנסה להקל על הילדים, אבל בעצם להתל בעצמי.

One month that I avoid the word “war” and say “fighting” instead, trying to go easy on the children, but instead making a mockery of myself.

חודש שאני חוסמת בגופי את כל המידע הזולג, שלא יגע בילדיי.

One month that I hold inside of me the flow of information, so it won’t affect my children.

חודש שאני חושבת מתי אצטרך לספר להם, מה אספר, איך אסביר?

One month that I think when will I need to tell them, what to tell them, how to explain?

חודש שאני משכנעת את עצמי שעכשיו זה לא הזמן לחשוב על מה לספר ומתי, חיים יום ביומו.

One month that I convince myself that now is not the time to think about what to tell and when, now I need to live in the here and now.

חודש שאני שומעת חיילים, חדורי מטרה, שמוכנים לעשות הכל כדי לנצח.

One month that I hear soldiers, motivated, ready to do whatever is asked to be victorious.

חודש שאני מדמיינת בראשי, לפרטי פרטים, חיילים וחטופים חוזרים הביתה בשלום.

One month that I imagine in my head, to the last detail, soldiers and the kidnapped returning peacefully home.

חודש שמתנגן לי בראש "דור שלם דורש שלום, תנו לצה"ל לנצח".

One month that “an entire generation demands peace, give to the IDF to win” rings in my head.

חודש שלם שמרגיש כמו שנה.

One month that feels like one year.