באר מים חיים // הרב ערנ שפיר
דברים לפרשת 'תולדות'

 

וְכׇל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַימַלְאוּם עָפָר (בראשית כ"ו ט"ו)

וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו.

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵֽי־יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים (בראשית כ"ו, י"ח – י"ט)

 

פרשת תולדות היא הפרשה השישית בספר בראשית וכוללת את לידת יעקב ועֵשָׂו. אהבת יצחק את עשׂו ואהבת רבקה את יעקב. עשו מוכר את הבכורה ליעקב בעבור נזיד עדשים. יצחק חופר בארות מים.

גניבת הברכה של עשו על ידי יעקב בעזרתה של רבקה ובריחת יעקב לחרן.

 

לוח השנה העברי בנוי, לתפיסתי, על שני אדנים, המהווים את הבסיס של סיפורנו המשותף: האדן האוניברסלי והאדן הלאומי. עוד ארחיב על כך כשנתקרב לחודש ניסן (לפסח וליציאת מצרים), שהוא האב-טיפוס של האדן הלאומי ומושא השאיפות הקולקטיביות שלנו.

 

בפרפרזה על אמירתו של רבן גמליאל במשנה במסכת פסחים – (י' ה') 'כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר' – בקריאה של ספר בראשית אני רוצה לדרוש גרסה משלי:

"כָּל שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן

סְלִילַת שְׁבִיל (אברהם)

חֲפִירַת בְּאֵר (יצחק)

וּבְנִיַּת בַּיִת  (יעקב)"

 

אלו גם הארכיטיפים של שלושת האבות שלנו – אברהם יצחק ויעקב – לפי הסדר המצוין (ועוד אכתוב על הארכיטיפים של ארבעת האמהות…).

 

יצחק, בהמשך לאביו, חופר בארות. את אותן בארות שחפרו אנשיו של אברהם, באותו מקום בדיוק.

את אותן בארות שהרוו את ההוויה, את חייו כילד וכנער, את האדמה, הצאן והבקר.

אותן בארות שנסתמו, שמולאו בעפר, שעצרו את החיים, דווקא אותן הוא חופר שוב.

יש כוח עצום לחדש דווקא את הדברים של הדורות הקודמים.

לחפור, לעמול, לעבוד, להחיות ולתת משמעות – לחדש.

 

לדמותו של יצחק יש את היכולת לחדש מתוך הקיים. להיות המשכהיות.

לא רק לחפור את אותן בארות קדומים, גם לְשַׁיֵּם ולתת מחדש משמעות לאותם השמות בדיוק.

זאת תכונה חזקה וחשובה לכל בנאי תרבות: לא רק לעסוק בלהמציא חדש, אלא גם להתחדש.

בתרבות יש תמיד פן של המשכהיות.

המשכהיות שאינה העתק, אלה כזו, שנותנת משמעות חדשה למונחים עתיקים.

 

 

 

המשוררת היהודייה הגרמניה אלזה לסקר שילר (1869-1945) כתבה את השיר 'ליד באר מולדתי'

(בביצוע נהדר של עפרה חזה):

 

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ

נֶאֱנָחִים מִבֵּין הַמְּשׁוּכוֹת

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ

וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

 

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָךְ

הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

אַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

 

בארות הן מקומות קסומים,

מקומות של סוד,

מקומות של חסד ,

מקומות של מפגש,

מקומות של חיים.

 

מאחר ורובנו (כמוני) לא עסוקים בחפירת בארות אמיתיים במציאות, אני רוצה להציע מטאפורה, כמו שעשו הרבה דרשנים לפני. אני מציע את מטאפורת הבאר במסעות חיינו בעולמות.

 

אני מבקש לחשוב על 'בארות מים חיים', שחפרנו בחיינו ועל הזדמנויות לעסוק 'בחפירת בארות' בהווה.

איך נוכל לתת לעצמנו את החירות למפות, לאתר ולהתמסר לחפירת באר שתשקה אותנו,

שתרווה צימאוננו.

באר מים חיים.

 

אסיים בשירו הידוע של המשורר יורם טהרלב 'צל ומי באר', שהוא למעשה מדרש שעוסק בשלוש המשימות שלנו בעולם: סלילת שביל, חפירת באר ובניית בית:

 

'מִי שֶׁרָעָב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שֶׁל לֶחֶם

מִי שֶׁעָיֵף יִמְצָא פֹּה צֵל וּמֵי בְּאֵר

מִי שֶׁסּוֹכָתוֹ נוֹפֶלֶת

חֶרֶשׁ יְכַנֵּס בַּדֶּלֶת

וְתָמִיד יוּכַל לְהִשָּׁאֵר.

זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ

זֶה הָאֹרֶן שֶׁנָּטַעְנוּ

זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר

מִי שֶׁבָּא לְפֹה אָחִינוּ

מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ

וְהַשַּׁעַר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר'

 

 

שנזכה כולנו לחפור (ממש מטפורית) את בארות חיינו!

לחדש ולהתחדש בבאר מים חיים.