הַמַּסָּע והַבְּאֵר // הרב ערנ שפיר
דברים לפרשת 'ויצא'
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כ"ח, י')
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבן מֵעַל֙ פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (בראשית כ"ט, י')
פרשת 'ויצא' היא הפרשה השביעית בספר בראשית ובה מסופר על יעקב היוצא מבית אביו בדרך לחרן וחולם את 'חלום יעקב', הוא פוגש את רחל ליד הבאר, עובד שבע שנים בלאה ועוד שבע שנים ברחל.
נולדים ילדיהם ולבסוף הבריחה מלבן והחזרה לארץ כנען.
תנועה מתמדת
עולמנו הוא עולם של פְּעָלִים, עולם של עשייה, עולם של תנועה ומסעות.
סיפורנו המשותף מלא במסעות – מסעות אישיים, מסעות הנפש, מסעות משפחתיים
ומסע אחד אינסופי של עם העבדים לעבר הארץ המובטחת, מסע שממשיך ללוות אותנו גם שנים לאחר שהחל. מסע נצחי, שלעולם לא יסתיים.
ואולי זו היא הדרך היהודית לשרוד? להיות בתנועה מתמדת … להיות נע ונד!
אֵין מְנוּחָה נְכוֹנָה
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה,
רַק תְּנוּעָה.
בַּתְּנוּעָה אֵינסוֹפִית,
הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ
מוֹתֵחַ אוֹתִי כְּקָפִיץ
אֲנִי נָעוָנָד
כְּרַקְדָן בְּעַל כָּרְחִי
עַל בִּימַת חַיַּי הַקְּטַנָּה
רוֹקֵד אֶת מָחוֹל הַנְּדוּדִים
לְלֹא תִּקְוָה לְהַפְסָקָה
אֲנִי לוֹמֵד
שׁ-דַּי
וְאֵין קָהָל
וְאֵין מְחִיאוֹת כַּפַּיִם
וְאֵין קוֹל שֶׁקּוֹרֵא
"אַיֶּכָּה"
אֲנִי פֹּה!
לְבַד,
כָּך, עֵירֹם,
רוֹקֵד אֶת רִיקוּד חַיַּי.
וַיֵּצֵא… וַיֵּלֶךְ…
התורה מלמדת אותנו שיעור על המהות של מצב הצבירה, הנקרא 'ויצא'. יש שני סוגי 'ויצא': ויצא מ… ויצא ל…
יעקב יוצא מבאר שבע ומפעיל שני כוחות משלימים – 'ויצא' 'וילך'.
ואנחנו לומדים על הצורך להפעיל שני כוחות בנפש שלנו: 'ויצא' – היציאה עצמה היא קשה ומורכבת. היא מצריכה אותנו לגייס כוחות, להתרכז, להתמקד, להתניע ולצאת.
'וילך' – לאחר שיצאנו, עלינו להמשיך וללכת. נשמע פשוט? אז זהו – שלא! עלינו להיות מוכווני-מטרה, לדבוק בהחלטה לצאת לדרך והעיקר לא לפחד כלל! לא לפחד מההחלטה ולהיות פועלים בעולם.
הַמַּסָּע והַבְּאֵר
יעקב אבינו הוא ראשון היהודים, המהגרים מארץ ישראל לתפוצות – 'היורד' הראשון.
יעקב מהגר למשפחתו המורחבת בחרן. בגולה הוא מתחתן, נולדים לו ילדים והוא מתעשר (סיפור קלאסי מאז ועד עתה).
אבל כאן, בפרשה שלנו, יעקב מגיע ישר לסצנה מקראית קלאסית, המתרחשת סביב הבאר עם הרועים, הצאן ועם אבן אחת כבדה המונחת על פי הבאר.
אני מבקש להתייחס לבאר ולאבן הכבדה, שמונחת על פיה, כבאר מטאפורית.
את הבאר הזו אנחנו פוגשים שוב ושוב במסעות חיינו: באר, אשר נדמית לנו בהתחלה חסומה, מכוסה, סגורה וסתומה עבורנו. באר, שאינה מאפשרת לנו לשאוב ממנה משאבי חיים, רוח, תקווה וקיום.
הבאר הזו, באר חיינו, מאלצת אותנו להיות כיעקב, לגייס מתוכנו את הכוחות (שוודאי קיימים בנו) ולגול את האבן הכבדה. ורק אז נוכל לשתות את מימיה, לחיות ולהחיות.
בְּכֹחֵנוּ
לִקְטֹף סִפּוּר בַּמַּעְגָּל.
לִסְלֹל נָתִיב לְשֶׁקֶט
לַחְפֹּר בּוֹר לְרַעַשׁ
לִפְתֹּחַ צֹהַר בַּנְּשָׁמָה
לַחְצֹב כּוּך בַּהֲוָיָה
לִהְיוֹת נוֹכָח בַּהֹוֶה
לִשְׁבּוֹת בַּזְּמַן
וּלְגוֹל אֶבֶן מִבְּאֵר חַיֵּינוּ
וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיל (דברים ח', י"ח)