וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדֽוֹם (בראשית ל"ב, ד')

וַיָּשֻׁ֙בוּ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִישׁ עִמּוֹ

(בראשית ל"ב, ז')

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּ֔וֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בראשית ל"ב, כ"ה)

פרשת 'וישלח' היא הפרשה השמינית בספר בראשית ועוסקת פגישתו של יעקב עם עשו, חזרתו של יעקב לארץ כנען עד שכם. הפגישה והמאבק עם האיש במעבר יַבּוֹק. החלפת שמו של יעקב לישראל, מעשה דינה. לידת בנימין ומות רחל. תולדות צאצאיו של עשו.

השם שלי לפרשת השבוע הוא פרשת 'ויפגש'.

הפרשה עוקבת אחרי סיפור המפגש של יעקב:
המפגש עם העבר שלו
המפגש עם הזכרונות שלו
המפגש עם הפחדים שלו
המפגש שלו עם המלאך
המפגש שלו עם אחיו עשו.
המפגש עם היעוד שלו

אני בעצמי, צייד מפגשים. מחפש ומזמין אותם, בונה אותם. אפשר להגיד… שאני מכור למפגשים.

כאלו העוסקים במפגש עם א.נשים, כאלו העוסקים במפגש עם אותיות, מילים וטקסטים, כאלו העוסקים במפגש עם הסיפור המשותף שלנו ובעיקר (וממש כמו יעקב אבינו), כאלו העוסקים במפגש עם הייעוד שלי בעולם.

מפגש לרוב הוא רווי הפכים, פחד, מתח וסכנות, אבל לצד זה קיימות בו גם ההתרגשות והאפשרות לשינוי, חיבור וריפוי.
את ההפכים המתקיימים בו זמנית בפגישה דרמטית, נוכל למצוא גם בשירה של רחל, 'פגישה, חצי פגישה': האושר והדווי מתקיימים כאן זה לצד זה מבלי להפחית זה מזה.

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

יעקב חוזר (צעקו כותרות בעיתון), חוזר לא רק מחרן, לא רק פיזית לארץ אמותיו אלא חוזר להיפגש.

בפרשתנו יעקב סוגר מעגלים שנפתחו ומנסה להתמודד עם מה שנמנע ממנו במשך 21 השנים בהם עבד (ואבד) בחרן. בפרשות הקרובות ייפתחו מעגלים חדשים (טראומטיים לא פחות).

זהו המפגש האולטימטיבי של יעקב עם הייעוד האישי שלו, עם השביל  הפרטי שלו, עם משימת חייו – היותו יעקב והמתנה שהוא נועד להביא לעולם.

אחד מהפסוקים האהובים עלי בפרשה, מופיע לאחר ששבים השליחים, שיעקב שולח לברר איך אחיו עשו מרגיש לקראת ה reunion הצפוי: וַיָּשֻׁ֙בוּ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל"ב, ז')

הפסוק מייד הזכיר לי את שירו הידוע של רבי יהודה הלוי 'דרשתי קרבתך' (יה אנא אמצאך), שנכתב במקור כשיר כיסופים וככמיהה לאלוהות:

 דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ
בְּכָל לִבִּי קְרָאתִיךָ
וּבָצֵאתִי לִקְרָאתְךָ
לִקְרָאתִי מְצָאתִיךְ
וּבְפִלְאֵי גְּבוּרָתֵךְ
בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתֵךְ

גם בסיפורנו, 'לקראת מפגש' בעוד יעקב ופמלייתו הענקית צועדים לקראת עשו, גם עשו עצמו הולך לקראת אחיו שלא ראה כבר 21 שנים – לקראת יעקב. המפגש הגורלי מתקרב ואיתו הפחד של יעקב לפגוש את פחדיו הקמאיים.

מעולם לא קיבלתי את הצדקתם של רוב הפרשנים שלא מצליחים לראות פה דרמה עצומה וממשיכים לשפוט את האירוע לחומרא, בגישה אולטרה שמרנית יומרנית כפי שדורות התחנכו עליה

בספרי במדבר ס"ט, ב:
"רשב"י אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו"

אני מאמין באמונה שלמה וללא צל של ספק (בניגוד גמור לדרכי בדרך כלל בעולמות), שהמפגש בין יעקב לעשו היא מפגש אותנטי, שהיתה בו אהבה אמיתית, אהבה בין אחים. מפגש כן, שפוגג את הפחדים (בעיקר אלו של יעקב).

מפגש שהוליד הזדמנות אמיתית לשינוי.
סיכוי לאיחוי,
תקווה לריפוי,
אפשרות לחיים משותפים (אז והיום).

וַיָּ֨רׇץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ (בראשית ל"ג, ד').

למה כל כך קשה לפרשנים לראות במפגש עצמו ריפוי?
בשיטוטי בתורה מצאתי מעמד מקביל (לפחות בעיניי) בין אהרון ומשה בספר שמות ד', כ"ז:
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּלֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ (שמות ד', כ"ז).

גם פה שני אחים נפגשים מחדש. אהרון הולך לקראת אחיו (המפורסם) ומנשקו. רק שבסיפורנו בפרשה, בנוסף לנשיקה בין האחים, הם פורצים בבכי. בכי עמוק, בכי משחרר, בכי מחבר.
והדמעות….דמעות זולגות מעיניהם ומרטיבות עדיין את עמודי ספרי התורה שלנו.
דמעות מרובות,
דמעות שלא ניתן להישאר אדיש כלפיהן.

ואסיים בשלוש האמיתות הנצחיות של יעקב בעיניי:

יש להמשיך להאמין
אנחנו בעצם אף פעם לא לבד
תמיד, בסוף יעלה השחר.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בראשית ל"ב, כ"ה)