וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹת֔וֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מ"א, מ"ג)

וְיוֹסֵף ה֚וּא הַשַּׁלּיט עַל־הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל־עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה (בראשית מ"ב, ו')

פרשת מקץ הינה הפרשה העשירית בספר בראשית. יוסף פותר את חלומות פרעה וממונה למשנה למלך, הוא בונה מודל כלכלי לאומי להתמודדות עם הרעב המתקרב. בגלל הרעב בארץ ישראל אחיו של יוסף מגיעים למצרים 'לשבור שבר'. אחיו מתייצבים לפניו ואינם מזהים אותו אך נשלחים עם משימה להביא את אחיהם הקטן בנימין למצרים. יהודה משכנע את אביהם יעקב לשלוח אותו איתם למצרים.

גילוי נאות: כבר הרבה שנים אני לומד, אוהב, ומסוקרן מדמותו של יוסף, מלאת הניגודים ורבת הפעלים, דמותו המורכבת ומלאת הפתעות. יוסף הוא הבן הבכור לרחל, אשתו המועדפת של יעקב, והוא גם בן הזקונים של יעקב בעת מכירתו לישמעאלים (כאמור רק מאוחר יותר יוולד בנימין כבן האחרון של יעקב והשני של רחל, שנפטרה בלידתו)
יוסף הוא הילד האחרון של יעקב, שנולד בחרן, ושלידתו שימשה כזרז לפירוק השותפות הכלכלית עם לבן.
בעקבותיה חזר יעקב הביתה… למימוש ייעודו.

יוסף הוא ילד מחונן ורב כישורים, בעל כתונת הפסים, איש החלומות הגדול שעליו אפשר לומר שעשה בעצמו את המסע מֵבֵירָא עַמִּיקְתָא לְאִיגָּרָא רָמָא.
יוסף מצא בוודאי את שבילו בעולם, כפי שנאמר במשנה מסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה' "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם".
הוא היה גדול היהודים של דורו, הכלכלן הגדול ששינה את המבנה החברתי במצרים וניווט את האומה בשנות הרעב הגדולות. ואף יש מפרשים שאומרים שהוא הזרז למעבר שלנו מסיפור משפחתי לעבר סיפור לאומי. 

בלידתו קיבל את השם יוסף מאמו, רחל: וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהֹוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר (בראשית ל,כ"ד) אך בשמו טמון גם יעודו: הוא יוסיף. כמסורת בית הלל בחנוכה, הוא 'מוסיף והולך': הוא מוסיף דעת וחכמה, הוא מוסיף ובונה מודל חברתי להתמודדות עם המשבר הגדול של התקופה.

לאחר שיוסף עולה לגדולה במצריים, הוא מקבל מפרעה עוד שני שמות. שמות של מעמד רם: 'אברך ו'משביר'. והנה, גם בשירה הנפלא של זלדה, 'לכל איש יש שם', אנחנו מוצאים רמז ליוסף – לשמות השונים שקיבל לאורך הדרך מרובת העליות והירידות:
"לכל איש יש שם, 
שנתנו לו קומתו 
ואופן חיוכו, 
ונתן לו האריג" (כתונת הפסים?)

אברך – אומר רש"י: אב בחכמה ורך בשנים. ואכן, למרות גילו הצעיר (30), יוסף הופך להיות המנהיג הבלתי מעורער.
משביר – יוסף מנהל ביד רמה את ענייני המזון (החיטה) של הממלכה הקדומה והגדולה.

היום אני רוצה לחשוף בפניכם קשר מפתיע – הקשר שבין יוסף לציונות. בין יוסף לחלוצים, אותם שבאו בעקבות החלומות הגדולים, חלומות עתיקים של דורי דורות.
נשים ואנשים צעירים, שהחליטו לא רק לחלום על חזרה לארץ, אלא ממש להגשים ולחיות את החלום. 
ממשיכי דרכם של בני יעקב, אבות ואמהות הציונות, שחזרו אחרי אלפיים שנה בחזרה לארץ המובטחת בהבטחה משלהם – לבנות קהילות, לגאול את האדמה, את השפה ואת העבודה ולבנות מוסדות שיתמכו בחלומותיהם….

ומשימת בניית הארץ זימנה לא אחת צרות ואתגרים והתמודדויות. והנה שוב, נדרשו פתרונות יצירתיים על מנת לשבור שבר.
אחד מהמוסדות הראשונים שהקימו היה 'המשביר' שהוקם בשנת תרע"ו (1916) במהלך מלחמת העולם הראשונה, בזמן שהיישוב היה במצב כלכלי קשה (העותמאנים עדיין שלטו פה, דא).
אחד מהחולמים הגדולים של הציונות היה ברל כצנלסון. יחד הקימו, הוא וחבריו, את 'המשביר' ברוחו ופועלו של יוסף, כותבת על זה אניטה שפירא בספרה 'ברל – הביוגרפיה' עמוד 104.

"המפעל 'הכנרתי' מכולם היה 'המשביר', אין דומה 'להמשביר' בביטוי ברוח המיוחדת של כנרת.
רעיון 'המשביר' נולד במוחו של מאיר רוטנברג, באביב תרע"ו. הימים ימי מלחמה ומחסור במצרכים ראשוניים.
השלטון העות'מאני מחרים תבואות והחשש מפני רעב מחלחל באוכלוסיה.

לקראת קציר החיטים יזם רוטנברג קנייה מרוכזת של יבול כל ההתיישבות העובדת בידי מוסד פועלים 'המשביר'. כשתכלה התבואה ביהודה ומחיריה פרי ספסרות וצבירה יאמירו – מה שיפגע בראש ובראשונה בפועלים, ימכור המשביר את החיטה לפועלים במחירים הישנים ללא רווח אך גם ללא הפסד.

רוטנברג לא התכוון להגשים את רעיון הקואופרציה הצרכנית, אלה לפתור את בעיות הרעב המתקרב ונמצא מכוון לדעת גדולים. רוטנברג העלה את הרעיון לפני ברל (כצנלסון) חברו לפעילות בהסתדרות פועלי יהודה,
וברל היה סנדקו של הרעיון ונתן לו את שמו 'המשביר'. זכר ליוסף 'המשביר במצריים'."

אומרת הגמרא במסכת ברכות (נ"ז, ע"ב): 'חלום, אחד מששים לנבואה'.

תהיו יוסף,
תחלמו…הרבה חלומות
ותחיו את החלומות שלכן.

שבת שלום.