שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב
וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ
כִּי בְּחֹדֶשׁ הָֽאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם,
לָיְלָה…(דברים ט"ז, א')
ואכן, אחרי השיא של חג הפסח, שהוא הביטוי האולטימטיבי 'לכוח העל' היהודי – היכולת לספר סיפור, חגיגה שנתית של זיכרון , החג בו אנחנו בכל שנה מחדש יוצאים ממצרים, זוכים ביחד לעסוק ולתרגל חירות,
לשבת ביחד עם המשפחה המורחבת, לצד מאכלי החג, ההגדה והשירה…מגיע לו הלילה של חודש ניסן.
חודש ניסן, מקבילו הקולקטיבי של חודש תשרי הוא חודש הגאולה, והראשון לחודשים בתורה, הוא החודש המוביל אותנו בכל שנה ושנה למסעותינו בתחנות הלאומיות של סיפורנו המשותף. אלפי שנים ציינו היהודים בחודש ניסן רק את חג הפסח ובעת החדשה התווסף (לצד ויכוחים ומחלוקות על התאריך) גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
כמו שכתב דוד גרוסמן בשירו 'קצר פה כל כך האביב'
"נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת
קצר פה כל כך האביב"
ואכן, האביב שלנו פה קצר מאוד ומהווה מראה 'לנפש הקולקטיבית' שלנו. מראה לתהליכים העוברים עלינו בכל שנה, בסיימנו את חג הפסח ושבעת ימי החופש בצעדה חרישית אל עבר יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולימים הלאומיים שיבואו אחריו בחודש אייר.
יום השואה בילדותי היה מעין לילה, חושך, מלא במוות, עצב, זיכרון קרוב בשחור לבן.
ככל שהתבגרתי שיניתי את התפיסה שלי לגבי היום וכעת אני כבר מצליח לחוות אותו בצבעים, קולות וצלילים, דרך סיפורים אישיים טקסטים מכוננים וגם…אמונה. הרבה אמונה הנותנת תקווה, צובעת את הלילה בצבעים והמשכיות.
רק לפני שבוע שרנו בליל הסדר 'וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ' – לא דמות נשית מפתיעה אלא ההבטחה האלוהית שיהיה איתנו תמיד ויצעד איתנו במסעותינו.
בילדותי סימן יום השואה את 'עזיבתו של האלוהים את עמו' והיום הוא מסמן עבורי את היכולת להמשיך ולהאמין בדיאלוג אין סופי עם האלוהות גם בקשר ליום השואה והגבורה.
אני מרגיש, שאין טוב יותר לחיזוק האמונה, מציון המשמעות של יום השואה עם קהילה, עם א.נשים, אנשים חיים, המספרים סיפור וזוכרים ביחד.
וצובעים ביחד את המציאות שלנו בצבעים של חיים.
ובכל שנה אני חוזר ומתנחם בפסוק מתהילים כ"ז, ח' – "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהֹוָה אֲבַקֵּשׁ"
צמידות האירועים של פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – היא גם קריאה עבורנו כחברה: מהו הנרטיב אותו נרצה לזכור?
האם את 'המסע האינסופי אל החירות' – על הצד הלאומי שלו ועל הצד האוניברסלי שהוא מזמן לנו?
האם את הזיכרון הנורא של אושוויץ, את היותנו הקורבנות האולטימטיביים של ההיסטוריה ומכאן שיש לנו יותר זכויות מחובות?
או שמא את הר סיני, מקום האחדות שלנו כעם, את עשרת הדיברות ואת תחושת הקולקטיביות וחיזוק ההבטחה האלוהית לעמו?
ניפגש באירועי זיכרון בסלון הקהילתיים.