נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהֹוָה / הרב ערנ שפיר

דברים לפרשת מטות

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן (במדבר ל"ב, ל"ב)

פרשת מטות הינה הפרשה התשיעית בספר במדבר ועוסקת בין שאר הנושאים בנדרים של של האיש והאישה; המלחמה במדיין; בני ראובן ובני גד המבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי ותגובתו של משה המחייב אותם להיות חלוצים ולעבור לפני העם בכיבוש ארץ כנען, ורק בסוף כיבוש הארץ לחזור לנחלתם.

בלב ספר במדבר (פרק ל"ב) נמצא בעיניי הלב של הפרשה (פסוק ל"ב) העוסק בחלוציות, החלוציות של שבט ראובן ושבט גד "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים". הלב מעיד על ערות תמידית ככתוב בשיר השירים (ה' ב' ) "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" וממשיך בעל ספר שיר השירים (המיוחס לשלמה המלך) עם אלגוריה בין עם ישראל (כנסת ישראל) לאלוהות שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ (שיר השירים ח' ו').
והלב של ספר במדבר מבקש מאיתנו להיות בערות ובדריכות לנושא החלוציות.

לשאלה האלמותית על טיבה של החלוציות עונה דוד בן גוריון במאמרו 'מגמת החינוך הממלכתי' וכותב " מה זאת חלוציות?  זוהי הכרה בשליחות היס­טורית והתייצבות ללא־תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה — לרשות השליחות הזאת. חלוציות — זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשרות הכלל. חלוציות — זהו הכשרת המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד. חלוציות — זוהי תביעת האדם מעצמו, זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. חלוציות — זהו הכישרון לעשות מעשי בראשית"

לטעמי חלוציות נובעת תמיד מאי השלמה עם המציאות הנראית לעין, עם כוח פנימי גדול הלוקח אחריות על ההוויה ומוביל לשינוי. אנחנו כולנו עדיין מושפיעים מהחלוצות והחלוצים ששינו בדורות האחרונים את מציאות חייה של האומה עם שובו של העם בחזרה למולדתו.

בפרשת דברים מופיעה התייחסות נוספת לאותו מאורע המופיע בפרשתנו, כאשר משה פונה אל בני ראובן וגד ואומר להם: "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תּֽעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי־חָיִל" (דברים ג', י"ח).

בציווי הזה של משה, שמתייחס לירושת הארץ, אני קורא ציווי רחב יותר וסימון דרך לעתיד לבוא: עם חזרתנו לארצנו נצטרך את החלוצים, בני (ובנות) החייל. הצורך בחלוצים וחלוצות קיים תמיד.

כאשר עוד היה פופולרי להשתמש בלשון רבים קולקטיבי, שרו ילדות וילדים קטנים את שאיפות חינוכם 

בנוסח עממי
"נִהְיֶה כֻּלָּנוּ חֲלוּצִים וַחֲלוּצוֹת

נִהְיֶה כֻּלָּנוּ חֲלוּצִים

נִהְיֶה כֻּלָּנוּ חֲלוּצוֹת…"

חלוץ, חלוצה, חלוציות אינם תיאורים של נשים ואנשים נשגבים, מרוחקים המורמים מהעם, 

ההיפך, גם כיום הדרישה לחלוצות ולחלוצים עדיין קיימת.

נשאר עוד הרבה שניתן לתקן, לשפץ, לשזור לחשוף להוביל…ולרפא

נשארו מספיק שבילים חשוכים להאיר

נשארו מספיק ביצות חברתיות לייבש

נשארו מספיק סיפורים מושקטים לחשוף

נשארו מספיק לבבות לרפא

נשארו מספיק קהילות לבנות.

בנימה אישית, לאחר שנה של שירות בקהילת קודש וחול,

אני רוצה להודות לכולן ולכולם על שקיבלתן אותי במאור פנים ובחום.

אתן ואתם חלוצות אמיתיות.

בטוח שניפגש עוד בהמשך פה ושם בארץ ישראל (של מטה ושל מעלה)

תודה רבה!!!