טו באב-יום שבירת הגרזן
הרבה גלית כהן קדם
טו באב הוא מן המועדים האלה שיש להם יותר מהסבר אחד. היינו, שציינו אותו לאורך המסורת אך הסיבה לקיומו השתנתה מעת לעת, או מקבוצה לקבוצה.
אחד ההסברים המפתיעים מצוי בתלמוד הבבלי [מסכת בבא בתרא דף קכא ע"ב, כאן בתרגום שלי]:
רבה ורב יוסף אמרו שניהם: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה מערכת העצים ששימשה להבערת אש לקורבנות בבית המדרש.
תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה הימים מתחילים להתקצר ולא היו כורתין עצים למערכה.
אמר רב מנשה: וקראו לו יום תבר מגל שבירת הגרזן.
החמישה-עשר באב, היום שממנו והלאה שעות האור הולכות ומתקצרות עד לשיא באמצע החורף, מציין מועד שבו פסקו משמרות כריתת העצים. על פי המסורת, לכל שבט היו תאריכים קבועים בהם היו בתורנות אספקת עצים לבית המקדש לטובת הבערת אש במזבח.
מפרש הרב עדין שטיינזלץ: "בימי בית שני לא היו מספיק עצים ל'מערכה', כלומר, לא היו עצים להדלקת האש על המזבח, ומספר משפחות שהיו שם באותו זמן התנדבו להביא עצים למערכה. כיון שעל ידי התנדבותם קוימה האש על המזבח באותו זמן, קבעו הנביאים שהיו שם שיהיה זמן מיוחד לכל אחת מן המשפחות הללו שבה יכבדו אותה בהבאת העצים למערכה אפילו אם יהיה אוצר העצים שבמקדש מלא ולא יהיה צורך בעצים אלו. אותו יום שבו היתה המשפחה מביאה את העצים היה עבור אותה משפחה יום חג, ועצם הבאת העצים למקדש נקרא 'קרבן עצים'."
אמרו מעתה: טו באב- יום שבירת הגרזן. הגרזן מונח, העצים לא נכרתים.
מה לזה וליום טוב? כל שכן, ליום האהבה העברי?
טו באב הוא יום בו השבטים, ההיררכיות והמעמדות מתערבבים זה בזה. האהבה נוטה לגרום לכך; חיבור עמוק ומתמסר בין שני א/נשים אינו זקוק, למעשה, להגדרות או הבניות חברתיות חיצוניות. כידוע, אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה [בראשית רבה נה] ומשפיעה על שיקול הדעת הרציונאלי, כביכול, של האוהבים/ות.
אהבה בריאה, מיטיבה, כמוה כנטישת הגרזן. אהבה מטבעה היא עגולה, מלטפת, מצמיחה, שורשיה שרוגים באדמה, היא מצמיחה ענפים ועלוות. היא במהותה מזור ולא מכה. אולי, בתת המודע התרבותי, חז"ל מזכירים לנו כי אהבה טובה אמורה לגרום לנו להניח את הגרזנים, ולחבק. כן, אפילו עצים.