דברים לפרשת תולדות//ג'וש שארף, סטודנט לרבנות
אני לא אחדש לכם דבר כשאכריז: לא פשוט לחיות פה בארץ בעיקר בתור עולה חדש. יש אינספור חריקות קטנות של חוסר שייכות.
למשל – השם שלי. ג'וש. האם השם שלי, שנשמע כל כך לא ישראלי, משרת אותי במציאות החדשה של חיי?
יש גם תקוות – כמו השאיפה להכיר את האישה של חיי, אולי אפילו מבנות המקום, לבנות איתה בית ולהקים משפחה.
וכמובן, יש גם ספקות – האם אני אצליח להחזיק מעמד כאן, לא להיכנע לפיתויים של הקירבה למשפחת המוצא והרצון בחיי רווחה כלכליים, ובכל זאת להישאר בארץ לטווח ארוך?
למזלי המסורת שלנו מציעה לי מקור השראה ודמות לחיקוי שמראה לי דרך התמודדות עם אתגרים אלה, שמסתבר, היו אתגרים יהודיים כבר מן העת העתיקה. אני לא לבד, ברוך ה'.
אני רוצה להתעמק בסיפורו של יצחק אבינו, כן, זה שיצא לו שם של פאסיבי, נטול עמוד שדרה, אולי פוסט טראומטי, לא בדיוק דמות הגיבור הקלאסי. בטח לא כמו אברהם אביו פורץ הדרך, או בנו יעקוב שבנה אימפריה.
במסורת שלנו זה די בולט שיצחק לא זוכה בכבוד גדול:
לפי רש׳׳י שמצטט את מדרש תנחומא, תכליתו היחידה של יצחק היא להוות תזכורת לאלוהים להציל את עם ישראל מצער: "ה' יִרְאֶה עֲקֵדָה זוֹ לִסְלֹחַ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה וּלְהַצִּילָם מִן הַפֻּרְעָנוּת, כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵר הַיּוֹם הַזֶּה – בְּכָל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים – בְּהַר ה' יֵרָאֶה אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק צָבוּר וְעוֹמֵד לְכַפָּרָה:
המדרש בבלי יבמות אף מטיל ספק ביכולתו של יצחק להמשיך את השושלת:
"יִצְחָק עָקוּר הָיָה".
אני רוצה להציע התייחסות אחרת ליצחק, לדעתי מגיע לו הרבה יותר קרדיט ממה שהוא מקבל. אני אישית, בנקודה זו של חיי, מקבל מאבינו יצחק השראה גדולה.
יצחק הוא האב היחיד שנשאר בארץ ישראל כל ימי חייו. לא עזב, לא הלך להתפרנס במקום אחר, לא זז. נשאר.לי אישית – לעולה החדש הזה – יש משהו מאוד רומנטי בעובדה הזאת שיצחק זכה לחיות את כל חייו בארץ ישראל. אבל מעבר לחיבה הרגשית שלי כלפי החלטה זו, יש כאן גם אמירה תאולוגית -תנ׳׳כית: יצחק נשאר בארץ ישראל אך ורק כיוון שאלוהים מאפשר לו זאת – יצחק אפילו מנסה פעם אחת לרדת מהארץ לרגל רעב גדול ואלוהים עוצר בעדו:
ככתוב בבראשית כ׳׳ו – "וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ"
אלוהים אוהב את יצחק כל כך שהוא שומר עליו בארץ. ליצחק אין צורך לברוח למקום אחר כדי להגשים את עצמו. הוא נולד צומח ומת על אדמת ארצנו. יצחק הוא הצבר הראשון. אני רוצה מעט מברכתו של יצחק אבינו.
יצחק הוא האב היחיד שלא עובר שינוי שם במהלך חייו – אברם לאברהם, יעקב לישראל – אך יצחק תמיד נשאר יצחק. אנחנו ממהרים להתפעל שינוי השם אלה כי אנחנו מכירים בשינויים הדרמטיים במסלול חייהם של אבותינו בד בבד עם שמם החדש. אבל זה גם עשוי להעיד על כך שגם אברהם וגם יעקב היו זקוקים לתיקון עמוק. משהו במסע חייהם יצריך שינוי גם באופי וגם בשם. אבל יצחק? הוא אותו יצחק מיומו הראשון עד יומו האחרון. וזה בסדר. בלי שינויים דרמטיים, הוא מבורך ממש כמו שהוא. בואו נשקול את משמעות השמות – אברהם הוא אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם – וישראל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃… אילו שמות כבדים! יחד עם השינוי באה אחריות נוספת. השינוי עצמו מוכיח עד כמה אברהם וישראל לא הכירו את עצמם ובעצמם עד שלב מאוחר בחיים. וזה מרשים. אך כמה פשטות ושמחה יש ביצחק, יצחק – איזה שם יפה! אדם שמעלה צחוק על פני הנשים החשובות בחייו, קודם לאמו ומאוחר יותר לאהבת חייו רבקה. מזה אני לומד שיצחק הכיר והבין את עצמו כבר מגיל צעיר. יצחק הבין את משימת חייו – להקים בית ומשפחה שתעביר האלה את תורתו של אביו. הוא מילא אותה בעקביות וביציבות.
יצחק הוא האב היחיד שמתחתן עם אישה אחת והקים משפחה עם אישה אחת. יצחק לא סתם התחתן עם אישה ״וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ״ – איזה מקסים שכתוב עליו שהוא באמת אהב את אשתו. התנ׳׳ך לא מסתפק רק בפרט זה אלא מביא עוד הוכחה של אהבתו של יצחק כלפי רבקה. יצחק מתחנן בפני אלוהים לטובתה של רבקה העקרה- וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא. זה כל כך נדיר ולא צפוי, התפילה נוכח האישה.
בגניזת קהיר מצאו כתבי יד של מדרש שנקרא חד שנתי. במדרש זה יש השוואה בין מעשיהם של אברהם ויצחק כלפי נשותיהם ומצביע לכך שאברהם לא מתערב עם אלוהים אבל ואני מצטט ״אבינו יצחק כיון שראה את הדבר התחיל ובקש רחמים עליה [על רבקה].״
אני מודה שהעובדה שיצחק אהב רק אישה אחת כל חייו לא הופכת אותו לאדם מושלם. אבל, כשלוקחים בחשבון את הטראומה שיצחק עבר בתור נער- בניגוד לכל הסיכויים יצחק מצליח להתגבר על עברו, להקים לעצמו בית ומערכת יחסים מבוססת על אהבה, והוא לא ממשיך את מעגלי הפגיעה של העקדה לדורות הבאים.
יש עוד תיאור מקראי אחד אחרון שאני רוצה לחלוק איתכם על אבינו יצחק. בבראשית כ׳׳ד פסוק ס׳׳ב כתוב: "וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה." – מה פירוש לשוח? לפי רש׳׳י ולפי בראשית רבה לשוח פירושו להתפלל .
אבל אני מעדיף את פרשנותו של אבן עזרא שכתב שלשוח פירושו "ללכת בין העצים".
איזה מין אדם הולך בין העצים? אדם עם שקט פנימי, השלמה עם העובדות שלא ניתנות להזזה בחיים, אדם שיש לו הנאה והתפעלות מן הדברים הפשוטים, אדם שקשור לאדמה שבה הוא נולד ומוליד את ילדיו וממנה לא זז. אדם שקשור לשמו, לשורשיו, אדם שמבין מהי אהבת אמת.
אברהם ויעקב נדונו להיות תמיד בתנועה ממקום למקום בגלל החלטותיהם ומעשיהם, הם רודפים אחרי מטרות גדולות – לעומתם יצחק יודע להיות בטוב עם סביבתו ולחיות בשלווה עם גורלו.
יצחק, לפי הקריאה שהצעתי, הוא עמוד תווך של יציבות. הוא מדגים בעיניי אורח חיים ראוי לחיקוי. אני מעודד את עצמי למצוא את האיכות ה"יצחקית" בחיי.
מי שברך את יצחק אבינו באהבת אמת, הוא יברך את כולנו באהבה יציבה ומיטיבה בחיינו,
מי שברך את יצחק בשם אחד, הוא יברך אותנו בהכרת עצמנו ובקבלת עצמנו כפי שאנחנו,
מי שברך את יצחק באהבת הטבע, בשלווה ובנוכחות, הוא יברך אותנו ברגעי שלווה בין העצים ובטבע הנפלא של ארץ ישראל.
ונאמר: אמן.