דרשה להפטרה יחזקאל מ"ה-מ"ו/ הרבה גלית כהן קדם

האם הנשיא יציל את המצב?

אנו מצויים בשבתות שלקראת חג הפסח. דרכם של חז"ל היא להציע הפטרות, קריאה מן הנביאים, המיוחדת לשבתות אלה. בקוראנו הפטרה מתעוררת השאלה: מדוע נבחרו דווקא פסוקים אלה? ומה יש לפסוקים אלה להכין אותנו למועד המתקרב?

הפרקים שלפנינו כוללים נבואה אוטופית של הנביא יחזקאל. על רקע הטראומות הלאומיות של שחיתות שלטונית ודתית, הנביא משרטט רפורמה להנהגה אזרחית לצד ההנהגה הדתית. לשם כך, יחזקאל מציע חלוקה מחודשת של הנחלות, והקצאת נחלה הנשיא: "לָאָרֶץ יִהְיֶה-לּוֹ לַאֲחֻזָּה, בְּיִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת-עַמִּי, וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם" [פרק מ"ה 8]. יחזקאל מנסה לייצר אלטרנטיבה לשלטון המושחת של תקופת בית שני [הן של הכהנים והן של המנהיגים האזרחיים, המלכים והושפטים שקדמו להם]. הצדק נוצר לפני הכל בהבטחה ליציבות כלכלית של הנשיא, בצורת נחלה, שתשקיט כביכול את הצורך האנושי בצבירת כח וממון.

מהו פרופיל הנשיא הזה, שיחזקאל ממנה כמנהיג? מחלוקת פרשנים היא האם מדובר בכהן או במלך; שכן לתפקיד "נשיא" אין תקדים מקראי בשבתו כאדם יחיד החולש על השבטים כולם. ארצה להציע אם כן שיחזקאל אינו שואף לבנות תכנית ארגונית פרקטית לשלטון המדינה היהודית, אלא- לקדם יצירת תודעה חדשה של מנהיגות אזרחית שאיננה דתית- כהנית או אזרחית-מלוכנית מובהקת. מנהיגות שיש בה איכות אחרת, סיפור אחר, מיטיב ואחראי.

הגדרת תפקיד הנשיא של יחזקאל היא עשיית דבר ה' ביצירת חברת מופת: "כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, רַב-לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל–חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ, וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ; הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. מֹאזְנֵי-צֶדֶק וְאֵיפַת-צֶדֶק וּבַת-צֶדֶק, יְהִי לָכֶם." [פרק מ"ה 9-10].

הנשיא, בהיותו נבחר ה' לשרת את העם, שומה עליו לקדם צדק, לדאוג לאזרחים, להוות מצפן מוסרי האומר ועושה. מוטל עליו לקרב את מי שגורש ממוקדי הסעד וההשפעה, ולגרש את מי שחמס אותם. ודוק: הוא איננו שופט, והוא איננו כהן. איננו שייך לרשות המבצעת או המחוקקת, ואיננו מקורב יותר אל האל. הנשיא הזה אינו מורם מעם בבואו אל הקודש. הנביא מתאר את הגעתו וצאתו של הנשיא אל בית המקדש, כאחד האדם: "וּבְבוֹא, הַנָּשִׂיא–דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא, וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא. […]  לֹא יָשׁוּב, דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר-בָּא בוֹ–כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא.  וְהַנָּשִׂיא–בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא, וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ. [פרק מ"ו 8-10].

ומה לעניין זה ולחג הפסח הבעל"ט?

חגיגת היציאה מעבדות לחירות היא שאיפה אוטופית. בכל פסח אנו מגלים ומגלות מחדש, למצער, כי קיימים בנו כיחידים וכחברה חלקים משועבדים הדורשים להיגאל. האמונה ביכולת לנתץ את הכבלים ולצאת לחירות היא אופטימית ביסודה; ותחילתה בתודעה שנבראנו בני ובנות חורין. חג החירות מחזיר אותנו אל ההבנה העמוקה שכנגאלים מוטל עלינו לגאול אחרים, בחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" [בבלי ברכות ה ע"ב].

יחזקאל קורא למנהיגות אזרחית שתוכל להחזיר את מידת הצדק למרכז העשייה הציבורית. נשיא זה, איננו נצר משושלת מלוכה ואיננו נצר ממשחות כהנים- הוא אדם שבתוך עמו הוא יושב, וכל מטרתו להחזיר את איפת הצדק וההגינות. נבואת יחזקאל, כאז כן היום, היא ההבנה שהצדק אינו שייך לשבט כזה או אחר, ואינו פוטר את האדם באשר הוא לעמוד כשווה בין שווים בבואו לפגוש את האלהים.