במותה ציוותה לנו.
בפרשת חיי שרה נוצרת שרשרת האימהות. שרה היא האם הראשונה, אבל שרשרת נוצרת רק כאשר החולייה השנייה נקשרת לראשונה.
שמה של הפרשה מבקש לקפל את חייה של שרה אל תוך מותה. בקריאת שני הפסוקים הראשונים בפרשה, אנחנו מתבקשות לדמיין את כל חייה של שרה: את כל פועלה, שליחותה, מנהיגותה, חסדיה, אכזריותה, צחוקה וכאבה הגדול מנשוא.
שרה היא העברייה הראשונה. המדרש מספר לנו שהייתה שותפתו של אברם-אברהם בפרויקט הגדול של הפצת המונותאיזם והגיור, וכך בבראשית רבה: "אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים" (בראשית רבה, ל"ט, י"ד). אישה בעלת כריזמה וכוחות רוחניים, מנהיגה ומובילה לשינוי.
שרה, האישה הגדולה, מתה. ואוהלה – זירת עשייתה הציבורית, החברתית, הדתית – מתרוקן ונדם.
וכמו בתרשים זרימה נסתר מן העין, חילוף הדורות הנשיים במשפחה מתחיל במותה של שרה ומגיע לשיאו עם כניסתה של רבקה לאוהלה.
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז).
לא די בכך שיצחק מביא את רבקה אל האוהל שהיה שייך לאמו. רבקה צריכה לבחור לצעוד פנימה. להביא נחמה לתוך האוהל ששררו בו שררה וכבוד.
אם בשמה של שרה נמצא את מעמדה הרם, את המאבק וההתמודדות שבפועל "לִשְׂרוֹת" ואולי זיקה היסטורית למילה שַׂר ולשורש שׂר"ר – ממנו שְׂרָרָה. הנה, בשמה של רבקה, נוכל למצוא את הקישור ואת החיבור. שהרי בלשון חז"ל, מצויה המילה רִבְקָה במשמעות 'רתמה' – משמעות מתאימה לשורש הערבי רב"ק (ربق) שעניינו חיבור וקשירה, ובפרט למילה רִבְּקַת (رِبْقَة) – 'לולאה'.
ובכן, רבקה נכנסת לאוהל האמהות. לבנה יעקב-ישראל היא תעביר את יכולתה של שרה להתמודד ולהנהיג: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט).
רבקה – האסרטיבית שבאמותינו – היא שמחליטה על גורלה, בדיוק כפי שהחליטה לעזוב את בית אביה. היא הייתה האישה הראשונה שהשמיעה את קולה ואת דעתה. אחריה יבואו דורות רבים של נשים שיעשו כמעשה רבקה. מהבאר ועד הרחוב. מחרן ועד גבול עזה.
אני קוראת בפרשה את הרגע שבו נקשרה חוליה שניה לראשונה ויצרה את ראשית השרשרת הנשית של ההנהגה והיוזמה. והרגע הזה חושף במבט עתידי את מרים ואת דבורה, את חנה ואביגיל, חולדה ואסתר. את ענבל הרבש"צית מניר עם, את רחל מאופקים, את התצפיתניות, את השוטרות, הפרמדיקיות והנשים הלוחמות, את נשות המעשה בהתארגנויות העורף, את האימהות והאחיות הַמְּגִנּוֹת על נפשן ועל משפחתן.
מלחמה, כך ניתן היה לחשוב, היא זירה גברית. והנה, בימים מלאי הכאב הללו, אנחנו יודעות מחדש את מה שכבר פענחה לנו פרשת חיי שרה: הנשים הן כוח מניע גם בעתות שגרה וגם בעתות מלחמה.
אולי דווקא במותה, שרה מצווה עלינו ליצור לעצמנו את הסיפורים שלנו – לשאול בכנות מה התפקיד שלנו בעת הזו ולבחון באיזה אופן אנחנו חלק מאותה שרשרת.
כִּי שָׂרִית עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכְלִי
הדס פסטר-בכר