פרשת בהר- חוקותי                     הרבה גלית כהן קדם  

פרשת בהר וחברתה בחוקותי – היא אחת הפנינים בתורה, מלאה בכל מה שהוא לא רק תורת הכוהנים עבור הכוהנים, אלא איך יוצרים גוי קדוש ממש- בחולין.

הפרשה פותחת בענייני שמיטה ויובל, שספק אם נתקיימו אי פעם ככתבם. כאן המקום להזכיר את אותו דיון מאלף בתלמוד הירושלמי מסכת סנהדרין על ביטול מצוות שמיטה תחת שלטון רומי שלא ויתר ליהודים על המיסים בשנת השמיטה.

ההיסטריה של העם לא אחרה לבוא. לשלם ארנונה- לא יהיה אפשר, כי הרי אין רווחים, אך גם לא לשלם אי אפשר- ייתכן שמעשה זה יעלה להם בחייהם. תשובתו הרדיקלית של ר' ינאי: "פוקו [צאו] וזרעו בשביעית משום ארנונה" מעידה על גישה שלא לוקחת סיכונים: עם כל הרצון לבטוח ב-ה' שיספק את כל צרכינו גם בשביעית, הריאליה מנצחת. 

במהלך הדיון על שמיטה ויובל והנחיות כיצד לבצען, משתרבבת הוראה מסוג אחר: וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. ושוב כעבור כמה פסוקים: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  

על משקל הרש"י המפורסם לפרשה זו, אשאל: מה עניין אונאה אצל שמיטה והר סיני?

אונאה, או בעברית בת זמננו הונאה, היא מושג מרתק המתגלגל לאורך הספרות היהודית וצובר משמעויות מורכבות ועשירות. במקרא משמעו: ללחוץ, לדכא, וגם לעשוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו" שמות כב.

המשנה בבבא מציעא פרק ד, כפי שנראה מייד, הופכת את המונח אונאה לעניין כמעט טכני: כל הפקעה במחיר של מעבר לשישית מערכו של הדבר הנסחר, קרוי שְתות (בתי"ו) למקח. הפקעה במחיר עלולה לקנוס את המוכר בדרכים שונות: ביטול העסקה לחלוטין או לכל הפחות תשלום דמי אונאה כפיצוי לקונה. קריטריון נוסף הנידון במשנה הוא "תוקף פתק ההחלפה" או ליתר הדיוק- תנאי ההחזרה במקרה של אונאה- כלומר עד מתי מותר לקונה להתחרט משום שהונו אותו.

ר' טרפון ניסה לקבוע בלוד כללי שוק שונים ממה שהציעו חכמים- מסופר במשנה שהורה ששער האונאה היא שליש למקח, היינו עד 33% הפקעה במחיר היא עדיין נורמטיבית (בניגוד לדעת חכמים , הגורסים חצי מזה, 16%, שישית,  בלבד). תגרי לוד צהלו. הפקעת המחירים חגגה. אולם ר' טרפון גם פסק שאין תאריך תפוגה על ביטול העסקה ודרישת תשלום דמי אונאה. תגרי לוד שינו עתה את תגובתם: שהרי חכמים הגבילו את זמן החרטה של הקונה למפגש הקרוב הבא אחרי הקנייה בין הקונה והמוכר או מומחה מטעמו. הבעיה היא שכנראה שאחרי שאנחנו עובדים אחד על השני, אנחנו, בחברה בה הקהילה ניידת פחות וקרובה יותר, גם נפגשים אחה"צ בגינה עם הילדים. לא נעים.

אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומנו, וחזרו לדברי חכמים.

הרי אונאה, תטען המשנה, אינה רק במתן טיפ למשקיעים שינפח את הבורסה, או שוחד לפרנס הציבור שיפשיר את הקרקע. אונאה איננה רק "עיגול פינות בעודף" או זיוף זהות של בעל כרטיס האשראי. אונאה היא מעל לכל תגובה אנושית חוויה של אין פה מספיק לכולם: זה או אני או אתה.

ואם עלי לשרוד, הרי שלמכור במחיר מופקע, לערבב פירות ישנים בחדשים, יין במים, אלה אונאות קטנות, כמעט נורמות. מתי יצא לך לשים את האוטו במוסך ולדעת שלא חייבו אותך על…לעזאזל, מישהו באמת יודע על מה מחייבים אותו במוסך?

גם פרכוס האדם, הבהמה והכלים- היינו תיקון וייפוי דבר מה לשם מכירתו- הוא אסור אליבא דחכמים. האם רחיצת האוטו טרם מכירתו היא אונאה?

ועוד יש חז"ל נטויה באונאת דברים, בדיבור, שכן המשנה מלמדת שאפילו window shopping  שבו סתם שואלים כמה זה וכמה ההוא, בלי כוונה ליטול, היא אונאה. נסו פעם להקפיד על זה- לא לברר מחיר אא"כ באמת בכוונתכם לקנות. זאת חוויה כמעט חתרנית- הופכת אותנו לצרכנים המונעים ממערכת ערכים מקבילה כמעט לשוק הכלכלי בו הכל מפרכסים, הכל משווים, הכל נמדד ברווח.

התלמוד הבללי בבבא מציעא מרחיב עוד את המושג: אונאה היא השפלת הגר, היא המעטה בחומרת ייסוריו של האחר, היא אפילו הפנייה של חמר לפלוני לקניית תבואה אע"פ שאתה יודע שלא מכר תבואה מעולם, כניסה למו"מ על רכישת דבר מה שאין ברשותך ממון עבורו, הלבנת פני אחר ברבים, ועוד כהנה וכהנה.

האהוב עלי: אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.

האונאה קשורה לתחושת בעלות שיש בה מן הפאניקה, חרדה מפני הלא נודע, שיכולה להיות מובנת כשמדובר בעם מהגרים עם עבר טראומתי.

נדמה שעולם שיש בו מצוות שמיטה ויובל מביא את האדם אל קצה גבול האמונה: מי ידאג לכל מחסורי אם אחדל מלייצר? לפרנס? זוהי בחינה כמעט לא הוגנת את האדם ואת אמונו בשיטה, במערכת ובכלל זה באלוהים. וכאן טמונה הסכנה להונות את האחר.

וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  כב וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

יקרה נס, רבותי. אם באמת תאמיני- תבטחי ב-ה', יהיה בסדר. אז תאכלו קצת שימורים, קצת מהישן עד בוא התבואה החדשה, ומייד תבטיח לנו הפרשה הבאה:

ג אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.  ז וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.  …  ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם.  י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.  יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם.  יב וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם.  יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

אני רוצה להציע שיותר ממה שניתן באמת לקיים את המצווה הרדיקלית, כמעט אנרכיסטית, של שמיטה ויובל- תארו לעצמכם לרגע את שוק המשכנתאות נערך לזה היום- יש מקום אולי להתמקד דווקא במצוות "לא תונו" והיכולת לממש אותה בחיינו.

המושג אונאה מגיח בכל מקום שבו קל יותר "לטייח את השקר", שיש בו ניצול האחר. שכן המפקח היחיד על אונאה הוא ה', ככתוב: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.   הקב"ה, או האב, ההורה המופנם בכל אחד ואחד, הוא המצפון- הוא הערובה היחידה שתימנע מאיתנו ליפול בעבירה זו.

ככל הנראה רק אני אדע אם האונאה היה הייתה, אא"כ אתפס. ר' יהודה אומר: שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלוהיך".

האונאה הגדולה מכולן היא האונאה העצמית. מי ידע מה מסור לליבי? רק אני והאל שבליבי. וגם על זה יש לתת את הדעת.

מילות הנביא ירמיה, ההפטרה של בחוקותי תסיים את דברינו לשבת זו:

כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן-יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ.  ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.  {ס} ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ.  ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.  ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ.  י אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת  וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו. 

לעלון המלא לחצו כאן.