היה זה בוקר צח באיסטנבול, חברתי ואני הלכנו מהשוק הגדול חזרה אל המלון. רצינו להספיק סיבוב אחרון טרם נסיעתנו לנמל התעופה. רחובות צרים משתפלים מן המרכז, ניחוחות קפה טורקי, חנוונים וסוחרים משופמים גוללים את תריסי החנויות הכבדים, הסמטאות נפתחות לפנינו.
ירדנו ברגל קלה את הרחובות, פוסעות זו לצד זו ועינינו מלאות התפעלות מן העיר המוכרת אך כל כך זרה. ממה נובעת תחושת הזרות הזאת – תהיתי ביני לביני? מדוע עולה בי צמרמורת?
לפתע הבנתי; הולכות אנו שעה קלה, ובכל מקום אנו רואות רק… גברים. אין אישה אחת ברחוב. לרגע דמיינתי שנכנסתי לסוגיה תלמודית ממוצעת; מלאת מילים, רעיונות, חידודים והתנצחויות… של גברים. רק גברים.
במדבר פרק ב מקיים מניין של בני ישראל. אולם לא כל בני ובנות ישראל נמנים כאן; רק הגברים הנכונים לקרב בבוא העת; מניין המשפחה על פי בית האב והשבט מונה רק גברים צעירים, בריאים אני מניחה, בעלי כושר קרבי. וכך הנשים, הטף, הזקנים, החולים והנכים – כל אלה אינם קיימים במניין האנשים.
הבה נמנה מחדש את בני ישראל; הבה נשחרר את הגברים מתפקידם כבהמות משא ובשר תותחים; הבה נכיר בכוחם של אחרים ואחרות. הבה נספור נשים בדירקטוריונים, נכים בתפקידי מפתח, עקרות בית בתל"ג, מובטלים בוועדות של ביטוח לאומי, חוקרות בכנסים, חולים בוועדות של סל הבריאות.
הבה נמנה מחדש, והפעם נספור נכון.
לעלון המלא, לחצו כאן.