פרק ז' בספר ויקרא מעלה למודעות שלנו, הקוראים, את נושא הכרת התודה, הגלומה בהקרבת קורבן התודה לאלוהים:

אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃ עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃

קורבן התודה וההלכות הקשורות בו, מוצג לנו בתוך שורה של סוגי הקורבנות השונים, אך למעשה, במבט מקרוב, קורבן התודה חריג בנוף הקורבנות ויש לו קווי אופי ייחודיים העולים מן הכתוב במישרין ומן הפרשנויות עליו – בעקיפין

ייחודו של קורבן התודה נגלה לנו בשני קווי אופי שונים ומעניינים.

האחד – מתברר לנו מן הכתוב, כי קרבן התודה המופיע בפרק הוא הקרבן היחיד, כמעט, שמותר להשתמש בו בחמץ – לחם מבצק מותפח – ולא רק במצות.

והשני – זהו הקורבן שנתפס בעיני חז"ל כזה אשר משמעותו עבור האדם היא נצחית.

המאפיין הראשון של קורבן התודה, אשר מקריבים אתו גם חמץ וגם מצה, מעניין במיוחד היום – רגע לפני חג הפסח.

ברור מאליו, כי איסור אכילת החמץ בפסח, תפקידו להחזיר אותנו למצב הגשמי והרוחני של בני ישראל ביציאת מצריים. מה מסמלים עבורנו החמץ והמצה? ומהי המשמעות של ה-גם וגם בקורבן התודה – גם חמץ וגם מצה?

קורבן התודה אינו נדרש – זוהי החלטה וולנטרית לגמרי של האדם שבוחר להקריב אותו. אפשר לומר, כי כאשר האדם מרגיש כי יש בידו להתחבר לבוראו באמצעות הודיה – הוא מחבר גם את שני הפנים בעצמו – הפן הרוחני, המתגלם בחלות המצה והפן החומרי, המתגלם בחלות החמץ.

ואפשר לראות זאת גם כך: הפסח נאכל "עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים" (במדבר ט, י"א). במהותה עשויה המצה רק מחומרי הגלם הבסיסיים ביותר "לֶחֶם עֹנִי  כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג) המצה היא הדרך שבה עלינו לזכור תמיד את יציאת מצריים – את הקושי, את הדרך ואת התלאות אל הארץ המובטחת. והחמץ – הוא ההפך מן המצה. מסמל את המורכב, המועמס, המלא, המתנשא אולי.
מי שבא להעלות קורבן תודה, להודות על הצלה ממצוקה או סכנה, להודות על היש – מביא עמו שלושה סוגי מצות – ומשרטט בכך את דרך התלאות – אך מוסיף להן את חלות החמץ, המסמלות את סופה של הדרך. את ההגעה ליעד. את האפשרות להישיר מבט לשפע ואת ההיתר לשמוח במה שקיבלנו.

נפנה כעת למאפיין השני המבדיל את קורבן התודה משאר הקורבנות – ההבדל אותו משרטטים חז"ל במדרש ויקרא רבה:

"ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל…"

גם בעתיד לבוא, אומרים חז"ל, כאשר לא יהיו חטאים עוד, כאשר לא יהיה צורך בתיקון ונעמיד לנו חברת מופת מוסרית, גם כאשר לא יהיה לאדם עבור מה להתפלל בבקשה – כי יהיה לו כל צרכו, גם במצב הזה – ההודיה תהיה עדיין רלוונטית. הצורך להתפעלות אמיתית, הרצון לקרבה והכרת הטוב והחסד – תמיד יהיה להם מקום בצורך הרוחני של האדם. על כל פנים ברור שעצם חובת התודה על כל ביטוייה אינה עתידה להיבטל. וזוהי מהותו העמוקה של קורבן התודה.

מתוך אותה תפיסה רוחנית, הפסיכולוגיה החיובית מזמינה אותנו לרשום בכל יום חסדים. הודיות. אפשר כי הדברים, שבהם את רוצה, כבר מוכנים ומזומנים לך. המתנה כבר כאן, אך לעתים אנחנו חסרי היכולת לראותה. ההודיה היא הכרעה שתלויה רק בי. להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים. ברור שלצד התודה, קיימים בחיינו כאבים וחסרים. הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים. היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, (אליהם נשוב בזמן אחר)

אנא, עצרו רגע. העלו בדעתכםן ובלבכםן דבר אחד להודות עליו. נשמו אותו עמוק פנימה לפני שאתםן ממשיכיםות בדרככםן.

שבת שלום  וחג שמחJ