עדיין אין תגובות

דברים שבין זיכרון לעצמאות/ הרבה גלית כהן קדם

"קשה לי מאד לנתח ולקבוע בפסקנות אלו תכונות ונטיות קיבלתי מהורי, מבית אבא- בשום פנים לא הייתי רוצה להטיל עליהם את האחריות למה שהנני. נדמה לי כי אחד הדברים שלקחתי מהבית הוא אי-ההסתגרות בעניינים אישיים, בענייני המשפחה. מאבא קיבלתי את העקשנות- במידה שגיליתי כוח-עמידה, הוא בא לי בעיקר מאבא. מאמא ירשתי את האופטימיות שלה. אף פעם לא שררה מרה-שחורה בבית, אפילו בזמנים מרים ביותר".

-גולדה מאיר, מתוך: "בית אבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג [1972] עמ' 9

*

במאי הקרוב יימלאו 100 שנה בדיוק לעלייתה של גולדה מאיר[סון] לבית מאבוביץ' לארץ מארה"ב. ילידת קייב, גדלה בפינסק, רוסיה ובמילוואקי ארה"ב, הייתה פעילה ציונית נלהבת. זיכרונות מילדות דלת-אמצעים ברוסיה, התבססות המשפחה בארה"ב, חיבור לקהילה יהודית מסורתית, פעילות ציונית וסוציאליסטית של אחותה הבכורה ושלה, עזיבת הבית בגיל תיכון עקב מחלוקת על הזכות שלה כנערה/אישה ללימודים- כל אלה מציירים לי תקופה בלתי נתפסת, בבחינת "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". עד כמה בית הוריה של גולדה השפיע על יכולתה להיות חלק מעיצוב פניה מדינת ישראל, על כל ממדיה?

כמי שנולדה הרבה אחרי הקמת המדינה, השאלה היא: מה לי ולנו ולציונות ההיא, המקריבה, המכה שורש בחולות, במחלות, בביצות, בקבוצות ובקיבוצים? בכבישים ובקופות הקק"ל הכחולות? יום העצמאות ה-73 בפתח; כאם, אני שואלת את עצמי מהו הסיפור אותו יוכלו לספר ילדיי וילדינו אודות התרומה שלנו, הוריהם/ן, לבניין חברת מופת יהודית ודמוקרטית במדינת ישראל?

*

גולדה הייתה כבת גילה של המדינה שלנו כיום כשכתבה את זיכרונותיה אלה. היא משרטטת לנו, כהורים שמרגישים לעיתים לא כל כך בנוח עם המילה הכבדה "ציונות", מתווה פשוט לפעולה; אי-ההסתגרות בעניינים אישיים, עקשנות ואופטימיות.
אי-הסתגרות היא שותפות בחיי קהילה וחברה, היא היכולת להרים ראש מערימות הכביסה, והמשכנתא והמשימות בעבודה ולפעול במרחב המשותף. עקשנות היא היכולת לא לוותר גם כשנערמים המכשולים והאילוצים,  והאופטימיות היא האמונה החתרנית שהכול מתקדם בכיוון חיובי ומיטיב. שלוש התכונות הללו נלמדו לה לגולדה מבית הוריה- ויש בכוחנו ובאחריותנו לשוב ולוודא שהם מצוותנו ומעשינו.

הרי ממש כמו פרדוקס ההורות, שבו את יודעת שילדייך בריאים בנפשם אם הם לוקחים כמובן מאליו את היותך נוכחת שם בעת צוקה וצרה, כך גם אנחנו היום בניה של מדינה שנולדנו לתוכה; מתוסכלים-מודאגים מפניה של החברה הישראלית- ועדיין לא יכולים לדמיין ולו לרגע את אי-קיומה או חלילה את חדלונה. ה"מובן מאליו" של קיומה- יש בזה הישג עצום של המהפכה הציונית, ממש כמו הפלא הגדול שבמעשה ההורות. והרי, כשאת חוגגת יום הולדת כאמא- היש משמח יותר מברכה של ילד/ה שאומר את המובן מאליו: כמה טוב שנולדת?

*

"אני חושבת שכל כך טוב לי כאן, עוד מעט חמישים שנה, מפני ששני דברים לא הרגשתי מעולם; לא הרגשתי שאני מקריבה חלילה משהו למען הארץ ולא הרגשתי שמגיע לי משהו. ורק תקווה אחת יש לי: שאזכה יחד עם כל עם ישראל ליום, שאדע כי לא צפויה סכנה לשום איש בבית, שכל צלצול טלפון או כניסה של השליש הצבאי לא תעורר חרדה, ושנדע כי השקט איננו מקרה, איננו שקט לשעה, לילה אחד, אלא שכל יום וכל לילה יהיו שקטים, שכך צריך להיות, וכל אחד חייו בטוחים. ומי יודע, אולי נגיע גם לזה" [גולדה מאיר, שם, עמ' 77].

מדינת ישראל, כמה טוב שנולדת.

 

 

 

לפרסם תגובה