כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את// הרב ערנ שפיר

דברים לפרשת וילך

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל ,

שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"א, י"ט)

פרשת וילך, הינה פרשה אינטימית ביותר (ספר דברים פרק ל"א כולו). הפרשה מתארת את הפּרידה של משה ומינויו של יהושע למחליפו. בפרשה מפורטת מצוות "הַקְהֵל", הקובעת כי יש לקרוא את התורה לפני כל העם בסוף כל שנת שמיטה בכדי לשמור על רצף הברית בין האלוהות והעם.

חלקהּ השני של הפרשה הוא הקדמה ל"שירת האזינו" שבפרשה הבאה.

המילה המרכזית בפרשת וילך היא המילה 'שירה' והיא מופיע לא פחות מחמש פעמים במהלכה.

הסופר יאיר אסולין כותב על שירה:
"שירה במהותה מבקשת לתפוס מהויות,
שירה במהותה מנסה לתפוס את הראשית החמקמקה של הרעיון, של הרגש, של מה שבא והולך.
שירה, מקלפת את המציאות".

ואיזה דימוי יפיפה ונהדר לתורה שלנו (שהיא סיפורנו הקולקטיבי המשותף), משה מצווה אותנו לכתוב את התורה כשירה והיא היא העדות בפי בני ישראל.

משה מסיים את הופעתו הטריומפית על בימת ההיסטוריה העולמית, הלאומית והאישית ובוחר להשוות את התורה, שכל חייו הושקעו בקבלתה, לימודה, העברתה ואהבתה… לשירה.
כן, אותו משה, אשר התורה מתארת אותו בראשית דרכו 'כבד פה וכבד לשון' מסיים את הפרשה בשירה: וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאׇזְנֵי֙ כׇּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם.
ואולי הוא ידע (למרות שלא נכנס לארץ) שמילות שירה יכולות גם לעזור לנו להתמודד עם מזג האוויר הים תיכוני החם, כפי שכתב יהודה עמיחי בשירו 'שיר אהבה' – 'בָּאָרֶץ הַלּוֹהֶטֶת הַזֹּאת, מִלִּים צְרִיכוֹת לִהְיוֹת צֵל'.

פרשנות יפיפייה מצאתי בספר 'לנבוכי התקופה', אותו כתב הרב הראשי של תל אביב לשעבר הרב משה אביגדור עמיאל: "על כן נקראת כל התורה שירה, ומהכתוב ״‎וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״‎ (דברים לא, יט) למדים אנו שהחובה על כל אחד מישראל שיכתוב לו ספר תורה לעצמו, כי אומנם כל התורה מ״‎בראשית״‎ עד ״‎לעיני כל ישראל״‎ היא שירה ארוכה. כי מהי שירה אם לא ההרמוניה של קולות שונים?!"…שנזכה.

הרב הראשי לבריטניה לשעבר, הרב לורד פרופסור ג'ונתן זקס, שנפטר לפני שנה, כותב לנו כך:
"היהדות היא דת של מילים. אולם בכל פעם ששפת היהדות שואפת אל הרוחני היא מבקיעה אל השירה, אל הניגון; כאילו ביקשו המילים עצמן לנוס מכוח המשיכה של המשמעות המוחלטת. יש בניגון דבר-מה המרים את עינינו אל מציאות שמעבר לנתפס" (שיג ושיח, פרשת וילך)

בשחרית, לפני תפילת העמידה אנחנו אומרות:

שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים
לְשִׁמְךָ [הַגָּדוֹל] עַל שְׂפַת הַיָּם
יַחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִיכוּ וְאָמְרוּ
ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (מסידור התפילה)

ביחד, ברגעי גאולה (או לקראת רגעי גאולה) אנחנו מתאחדים… ושרים.

המצווה האחרונה (תרי"ג) הינה שכל אחד/ת יכתוב לו ספר תורה, ככתוב 'בספר החינוך':
"לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו – שנצטוינו להיות לכל איש(ה) מישראל ספר תורה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ל, א) כתבו כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, כלומר כתבו לכם תורה, שיש בה שירה זאת"

אז רגע אחרי ראש השנה וכמה ימים לקראת יום כיפור, שנזכה להפוך את התורה לשירה ואת השירה לתורה… כקהילה, ביחד.

שבת שלום!