קהילת זיכרון // הרב ערנ שפיר
דברים לפרשת האזינו

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם 
בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר 
שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ 
זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ
(דברים ל"ב ז')

בפרשת האזינו משמיע משה בפני העם את השירה, שהיא תמצית צוואתו אל העם הנכנס לארץ ישראל. בסופה מצַווה האלוהים על משה לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ מנגד.
במהלך השירה האדירה של משה, הוא דורש מהעם לזכור: להגיע בזיכרון הקולקטיבי עד ראשית הימים, ורק אז לספר יחד את הסיפור המשותף. רק כך תוכל להיבנות בתודעתם – תודעת עם.

ה"איבר" היהודי הפעיל ביותר הוא הזיכרון, אנחנו עם שזוכר. אנחנו זוכרים את מעשה בראשית ואת יציאת מצרים כשני נרטיבים מכוננים של סיפורנו הקולקטיבי המשותף. אלה הם זיכרונות שמלווים אותנו במהלך חיינו כפרטים, ובעיקר כעם – כי עם שזוכר, מבטיח המשכהיות (האמנות של להיות המשך), מבטיח עתיד ומבטיח התחדשות, תמיד.

אנחנו, היהודיות והיהודים שייכים 'לקהילת זיכרון', כפי שכתבה פרופסור רחל אליאור:

"העם היהודי נוצר כקהילת זיכרון שראשיתה במשפחת אברהם, יצחק ויעקב. אין ספק שבני העם היהודי לאורך הדורות ראו עצמם כקהילת זיכרון. זו קהילה הזוכרת בתודעתה, בספריית ספרי הקודש שלה, אותה קראה בציבור ואותה הנחילה מדור לדור לבניה, ובאורחות חייה היום-יומיים".

ראש השנה היהודי נקרא גם יום זיכרון תרועה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶש" (ויקרא כ"ג, כ"ד). ובלוח השנה העברי מופיעים בנוסף אליו, שני ימי זיכרון חדשים – יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

התפילות היומיות מלאות בזכרונות ושירתנו העברית מלאה באזכורי זיכרונות: יורם חזן, סולן גיטריסט, מלחין וחבר להקת 'כנסיית השכל' (אחת הלהקות הישראליות האהובות עלי) היטיב להסביר את תפקידם של הזכרונות עבורנו,  'זכרונות לוקחים אותנו לטיול, משפשפים את העיניים מנערים את האבק', מחייבים אותנו לנוע, לא לקפוא במקום… ולהתקדם.

אברהם שלונסקי בשירו נדר, כותב 'נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור – ודבר לא לשכוח'. 
אבל, ברל כצנלסון המנהיג הסוציאליסטי מתווכח איתו במאמרו 'מקורות לא אכזב'  ומציב אל מול 'חובת הזיכרון' היהודית גם את 'חובת השכחה' המהפכנית ומייצר משוואה חשובה לעתיד בריא.
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם".

לשמחתי, במפגשי החינוכיים בכלל ועם בני נוער בפרט, ובעיקר בציבור חילוני, אני פוגש לצד שריר הזיכרון ושריר השכחה בעיקר את שרירי הסקרנות. שהרי מסגרות החינוך הממלכתי הקלאסיות עושות מאמץ גדול להימנע מעיסוק של עיצוב זהות יהודית מעמיק, כזה הנותן לצעירות וצעירים תחושת שייכות ובעלות על הסיפור הקולקטיבי המשותף שלנו.

אבל אני מסתפק בסקרנותן, והיא מעודדת אותי אותי מאוד להמשיך לזכור ולהזכיר.

בשבוע הבא בי"ז בתשרי, נציין את יום הולדתו ה 135 של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון שלנו. בניגוד למשה שמצווה, "עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר אֲנִ֥י נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה" (דברים ל"ב מ"ט), בן גוריו נכנס לארץ עם עם ישראל בעת החדשה. בן גוריון זכר והזכיר. ובנה על הזיכרונות הקולקטיביים העתיקים שלנו חברה, מדינה וסיפור קולקטיבי משותף.

בשנה שעברה לאחר עיסוק אישי בדמותו של דוד בן גוריון וביקור בשדה בוקר כתבתי את המילים הבאות:

'מִנְּהַר הַפְּלוֹנְקָה לְנַחַל צִין'

הַמַּיִם זוֹכְרִים.

הַמַּיִם זוֹכְרִים כִּוּוּנֵי זְרִימָה בַּהֲוָיָה

וּמְעִידִים עַל שֶׁהָיָה ,הֹוֶה וְיִהְיֶה.

מְאֻבָּנִי זִּכְרוֹנוֹת קּוֹלֶקְטִיבִים

מֻנָּחִים בִּנְהָרוֹת תּוֹדַעְתֵּנוּ

וּמַשְׁאִירִים חוֹתָם לְנַצֵּחַ עַל סִפּוּרֵנוּ הַמְּשֻׁתָּף.

הַיָּרוֹק שֶׁנּוֹלַד וְגָדַל עַל גְּדוֹת הַפְּלוֹנְקָה

מִתְעוֹרֵר בְּכָל יוֹם לַזְּרִיחוֹת הַצְּהֻבּוֹת שֶׁעַל הַצִּין

נְקֻדַּת צִיּוּן רְאוּיָה לְרוֹכֵב שִׁטְפוֹנוֹת…צִיּוֹנִי 

אֲשֶׁר נִוּוּט אֶת תֵּבָתֵנוּ בְּמַבּוּל הַתְּקוּפָה

וּמָצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה עִם הַפָּנִים לַמִּדְבָּר.

בְּכָל בֹּקֶר עִם הַזְּרִיחָה

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׂרִים מִזְמוֹר לְדָ֫וִד 

הָבוּ לֽיהוָה בְּנֵי אֵלִים

יְֽהוָ֗ה עֹז לְעמּוֹ יִתֵּן 

יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלֽוֹם.

וַעֲדַיִן מִמֶּרְחָק שֶׁל שָׁנִים

סְפִינוֹת מַעְפִּילֵי הֶעָתִיד 

שָׁטוֹת עַל זִרְמֵי עֹומֶק נִסְתָּרִים

בְּרוּחוֹת אַדִּירִים שֶׁזָּרַעְתָּ

לְהַמְשִׁיךְ וְלִיצֹור בְּיִשְׂרָאֵלהֱיוּת…

השנה (ובכלל) אני רוצה לעודד אותנו להמשיך לאמן את שרירי 'הזיכרון' כל אחד ואחת לעצמה ושנדע לזכור ולהזכיר 'כקהילת זיכרון' …תמיד ביחד!

שבת שלום!