עדיין אין תגובות

תעשו מקום // הרב ערנ שפיר- דברים לפרשת לך לך

תעשו מקום // הרב ערנ שפיר

 וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּֽי־הָיָה רְכוּשָׁם רָ֔ב וְלֹ֥א יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּֽו  (בראשית י"ג,ו')

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית, אברם עוזב את ארצו ומולדתו 'עולה' לארץ כנען ויורד למצרים בגלל הרעב הכבד בארץ; חלוקת הארץ בין אברם ולוט; ברית בין הבתרים; שרי נותנת את הגר שפחתה לאברם; גירוש הגר והולדת ישמעאל; שינוי השם של אברם ושרי לאברהם לשרה וברית המילה.

במסעותי עם אברם ומשפחתו בפרשה, לא יכולתי להתעלם מן המחלוקת בין אברם ולוט ובין הרועים שלהם. מוזר, אני מודה. לא עצם המחלוקות מוזרה - מחלוקות צריכות לפעמים להסתיים בהחלטה מושכלת על היפרדות והפרדת כוחות. מה שגרם לי לעצור, להשתהות ולחשוב, מה הן המילים שבאמצעותן התורה בוחרת לתאר לנו את הסיבות למתיחות בין הבתים (בית אברם ובית לוט).

התורה מביאה שלוש סיבות למחלוקת בין רועי בית אברם ובית לוט (שהיו קצרי רואי?)
א. הארץ לא יכלה לשאת את שניהם
ב. רכושם היה רב
ג. לא יכלו לשבת יחדיו 

אברם ולוט מהווים משפחה יחידה זה עבור זה. הם עברו מסע ארוך, מגבש, קשה ומורכב מאור כשדים לכנען. הם זרים בארץ חדשה, חדשים בארץ זרה - מסביב עמים ילידים, והם לא מצליחים להסתדר? לגור האחד ליד השני? לממש את הקרבה ביניהם? להראות לכולם שאפשר?

ומה הכוונה "וְלֹא נָשָׂא אֹתָ֛ם הָאָרֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּו"? האם משקלם הסגולי היה רב מדי? האם 'הארץ' - כדומם פועל - הוא בעל יכולת החלטה? צד בעניין? בעל זכות בסיפור? אולי פשוט היה חסר שטח מרעה?

להבנתי, מדובר בתפיסה סטריאוטיפית לגבי 'מקום', ובנושא הזה אני רוצה להתמקד:
במשנה אבות פרק ה' משנה ה', אנחנו קוראים: "עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ", האחרון שבהם: "מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם", כלומר, למרות הצפיפות (הבלתי נסבלת) בתקופת העליה לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים, תמיד היה מקום לכולם ואף אחד לא נשאר בחוץ.
האם זה עניין של SPACE? של שטח? או "מקום" במובן הסימבולי? לתת מקום. להבין שלמרות שאין SPACE עדיין אפשר וצריך לתת תמיד מקום?
האם לתורה יש כאן מסר על דרך השלילה? בחזקת 'מהם תראו וכן לא תעשו'?

**ובהערת שוליים היסטורית: איך עם, שכבר אלפי שנים לא היה לו 'מקום' פיזי משלו בעולם, נותן את השם 'מקום' לאלוהות שלא תופסת מקום ונמצאת על פי אמונתו 'בכל מקום'?

 

"כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב"

רכוש רב - זאת ברכה או קללה? למה התורה מכוונת? מה היא מנסה ללמד אותנו? 
אולי כפי שכתוב במשנה אבות ד' א': "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ"? האם פה הכוונה שטוב להסתפק רק בחלק ולא ברכוש רב? האם המשמעות של עשיר הוא להסתדר עם החלק שלו הרחק מהחלקים של האחרים?
או אולי שעדיף בכלל לא להתחלק? לא לחלוק? לא להיות חלוקים? לא להיות במחלוקת?

אז, מה נסגר עם סיפורנו המשותף? הנביא ישעיהו יכול לבנות על אוטופיה של יחסים 'וְגָר זְאֵב עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם (ישעיהו י"א,ו')
ובית אברם ובית לוט לא יכולים?

האם התורה מציירת לנו מציאות ריאלית בחזקת 'זה קורה במשפחות הכי טובות'? או מעמידה אלטרנטיבה ערכית לשותפות, ביחדנס, יחדיו?
האם אנחנו שבט אחים ואחיות אבל לא מצליחים באמת לשבת יחדיו?

לפני כמה שנים השיר המוכר והמושר ביותר היה 'שבט אחים ואחיות' למילותיו של דורון מדלי:
"כאן זה בית כאן זה לב
ואותך אנ'לא עוזב
אבותינו שורשים
ואנחנו הפרחים, המנגינות
שבט אחים ואחיות"

אז למה גם היום אנחנו לא מצליחים יחדיו?
למה אנחנו עדיין לא נותנים מקום האחד לשנייה ואחת לשני?
למה מקומו של אחד מושג לרוב על חשבון מקומו של האחר?
האם באמת אין מספיק מקום לכולם? 
האם לא למדנו כלום מההיסטוריה המשותפת שלנו וסיפורנו הקולקטיבי?
האם אין כאן באמת הזמנה לתיקון אישי, קהילתי וחברתי?
האם התורה לא מבקשת מאיתנו - גם עכשיו - תנו מקום, שבו יחדיו?

"פעם אחת פנה הרבי מנדל מקוצק אל כמה אנשים נכבדים ושאל: "היכן נמצא אלוהים?"
צחקו האנשים והשיבו: "בכל מקום – הרי נאמר 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'!"
אמר הרבי: "הקדוש ברוך הוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס" (זושא הסיפור החסידי)

ונזכה לברך האחת את השני 'ברוך שנתן חן המקום על יושביו'.

אחת הלהקות האהובות עלי (החיפושיות - Beatles)  כבר שרו על זה בשירם  We  Can work it out

ובתרגום חופשי שלי:
"נסה לראות את זה בדרך שלי,
רק הזמן יגיד אם אני צודק או שאני טועה.
בזמן שאתה רואה זאת בדרך שלך
יש סיכוי שניפרד והביחד יתפרק
ביחד נתגבר, (אבל) ביחד נתגבר".

לפרסם תגובה