נעים להכיר – חברי/ות קהילת "בני ישראל" בסקרמנטו

מה רבה רפורמית עושה בשליחות?// הרבה גלית כהן קדם

היום פגשתי לשיחה את טבן לקסר, חבר קהילה פה בסקרמנטו ב-50 שנה האחרונות [עם הפסקות קצרות בערים אחרות במפרץ].

טבן נולד ב-1949, למזלו – יום לאחר מועד הלידה המשוער, שכן בהגיעו לגיל הגיוס לצבא, כל ילידי היום שלפני יום ההולדת שלו גויסו בהגרלה לשרת בוויאטנם, ואילו הוא הפך להיות פעיל חברתי כל חייו הבוגרים.

טבן התנדב בארגוני שלום, עסק מקצועית בהתארגנויות עובדים ותמיד התעניין בתרבות ואמנות. כבר חמישה עשורים שהוא פוקד את פסטיבל הקולנוע היהודי שהתחיל בסן פרנסיסקו, ובשנים האחרונות, בהשראתו, הוא מנהל את פסטיבל הקולנוע היהודי בסקרמנטו.

"למה צריך פסטיבל קולנוע יהודי?" שאלתי אותו; "זאת ההזדמנות שלנו להציג את ערכינו ותרבותנו לחברה כולה, וגם לנהל דיון פנימי עליה" הוא ענה.

טבן סבל מאנטישמיות כילד. הוא גדל בעיירה קטנה במזרח מדינת ניו יורק, שם לא חיבבו יהודים או שחורים. פעמים רבות התעמרו בו, והוא זוכר כיצד זרקו את תיק בית הספר שלו מאוטובוס נוסע. בחיוך מריר הוא מגלה: "מסתבר שגם אבי וגם אני רצחנו את ישו".

מה שמרגש אותי בסיפורו של טבן [שקרוי על שם סבו טוביה] הוא שחווית הנרדפות שלו דחפה אותו להיות רגיש במיוחד לעוולות חברתיות באשר הן.

ואולי, זהו סיפורה היפה של אמריקה היהודית-ליברלית. במקום לאמץ זהות קורבנית נרדפת, א/נשים וקהילות שלמות לקחו חלק ביצירת תשתית חברתית, תרבותית, משפטית ודתית שמקדמת ללא לאות נושאים על סדר היום החברתי.

וכן, להצטלם סלפי עם בחור שגבוה ממך בשני ראשים זה אתגר 😉