וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים

לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות י כ"א-כ"ג)

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.

(שמות י"ב מ"א- מ"ב)

פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות. בפרשה אנחנו מוצאים את שלוש המכות האחרונות על מצרים: מכת ארבה, מכת חושך, ומכת בכורות. הפסח הראשון במצרים, פסח מצרים. ויציאת מצרים.

השבוע אני רוצה לגעת בטאבו יהודי כואב. כואב לי לחשוב על זה וכואב לי לכתוב על זה.

הרבה פרשנים לאורך הדורות פירשו בדרכים שונות את המשמעויות של המכות והסדר שלהן.

אבל אצלי כל שנה מחדש עולה השאלה 'למה בכלל מכות'?

האם המכות נועדו 'להעניש' את פרעה?

האם המכות נועדו 'לחנך' את פרעה? (בחזקת חוסך שבטו שונא בנו?)

אני חושב (לאחר הרבה התלבטויות לאורך השנים) שמטרת המכות היו בכלל עם ישראל.

כי אם זאת לא הסיבה האמיתית אז צדק הנביא נחום (א' פסוק ב'):

"אֵל קנּוֹא וְנֹקֵם יְהֹוָה נֹקֵם יְהֹוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהֹוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו"

אני משוכנע כיום, שמטרת 'המכות על מצרים' הייתה  לגרום להם להאמין, 

להאמין שהם לא לבד.

להאמין באלוהים,

להאמין שהגיע הזמן לצאת ממצרים,

להאמין שיש הסבר הגיוני לשנות העבדות הארוכות שלהם,

להאמין שהם בדרך הביתה,

להאמין שהם בדרך לארץ המובטחת, 

להאמין שהם במסע אינסופי אל החירות, 

כמו בשירו המפורסם של יצחק שנהר 'שיר החרות'

'הוֹלְכִים אָנוּ לַקֵּץ שֶׁל הַנֵּכָר,

חֲלוֹם חֵרוּת יַחְדָּיו נַגְשִׁימָה.

אָנוּ דּוֹגְלִים בְּעֹז בְּשֵׁם מָחָר,

וְטוּר אֶל טוּר נֵלֵךְ תָּמִיד קָדִימָה!'

בוואקום האמוני שנוצר לעבדים, שכבר ארבע מאות ושלושים שנה חיים במצרים – חיים ללא אלוהים, חיים 'רחוק' מסיפורי האבות, רחוק מזיכרונו של המשנה למלך הגדול והמפורסם, רחוק מהייעוד שלהם – המכות היו שלב חינוכי הכרחי.

כפי שכבר היטיב להבין משה בתחילת שליחותו : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', י"ב)

וגם אם ההסבר הזה מצליח להניח את דעתי,  עדיין המכות, מכות קשות, קשות מנשוא.

האם מחיר החינוך היה שווה?

מכת חושך הייתה נוראית, החיים נעצרים בחושך.

זה לא היה 'לילה', שבו הכול ממשיך אבל בצורה אחרת.

זה היה חושך מצמית, משתק. מתואר הרי, שהמצרים לא הצליחו לזוז במשך שלושה ימים.

הרי החושך הוא לא היעדר. הוא נברא על ידי האלוהים כפי שמתאר זאת הנביא ישעיהו (מ"ה, ז'):

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשׂה כָל אֵלֶּה.

אז למה מכת חושך?

מה האלוהים רצה שהמצרים יראו בחושך?

מה האלוהים רצה שהעבריים יראו בחושך?

אם נחזור שוב לטענה, שסיבת המכות הייתה לחנך את עם העבדים, נוכל לראות חלק מן ההסבר בשיר 'האור בקצה', שכתב יעקב גלעד:

'יש לפעמים רגעים ונדמה

הנה האור בקצה

ופתאום זה חושך'.

אני מעדיף לשקוע לי באי הידיעה, בתהייה, בהבנה המודעת שאני לא מבין באמת באמת את הסיבה והמסובב.

ואחרי החושך, מכת בכורות …

המחיר הו, המחיר.

הכאב, הו, הכאב.

אני רוצה (מאוד מאוד מאוד) להאמין, שהאלוהים, שרק לפני שבועיים הזדהתה למשה בשם 'אהיה' 

למד בעצמו את הלקח מאירועי עשר המכות.

כוחו של האלוהות מאז, טמון בהיותו נעדר נוכח (ועוד אכתוב על זה….)

לפני שהפכתי 'ליהודי מקצועי' חשבתי (טעות נפוצה), שעיסוק במצריים שייך בלעדית לחג הפסח – פעם בשנה נספר על הגבורה.

עם השנים, ככל שהעמקתי לעסוק בסיפורנו המשותף, אני מבין שמצריים מלווה אותנו כל יום כל היום, כפי שכתוב בפרשה השבוע:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה 

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהוָה 

מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

לא רק יציאת מצריים, המופיעה בתפילות החוזרות כל יום או אזכור לכך בקידוש.

מצרים, למרות שיצאנו ממנה לכאורה לפני אלפי שנים, עדיין חייה וקיימת בתוכנו.

הן כיחידים והן כחברה.

ליציאת מצרים תפקיד מרכזי בתודעת הסיפור היהודי ויותר מכך, היא שימשה לאורך הדורות כהשראה לאנושות כולה.

יציאת מצרים היא תחילתו של מסע שלעולם לא יסתיים.

כי מצרים, היא העונש הקולקטיבי שלנו …

יְצִיאַת מִצְרַם (טוֹרוֹנְטוֹ תשׁע"ד)

מִמִּצְרַיִם לֹא יוֹצְאִים,

מִמִּצְרַיִם מִתְעוֹרְרִים

וְלְמִּצְרַיִם נִרְדָּמִים. 

כְּנֶגֶד תְּמִידִין וְאָבוּת

וּלְלֹא עַכָּבוֹת.

שבת שלום!