ויֹּ֤אמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות י"ד, ט"ו)
פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות, ועוסקת בתחילת נדודי בני ישראל במדבר סיני. פרעה רודף אחרי בני ישראל, מעבַר ים סוּף, מי מרה, ה' מוריד מָן מִן השמים, מֵי מסה ומריבה, מלחמת עמלק. השבת נקראת גם 'שבת שירה' בשל שירת הים המופיעה בפרשתנו.
השבוע ארצה לגעת בשני כוחות גלויים שבאדם, צעקה ודיבור וכוח אחד נסתר שמחכה לפרוץ, השירה.
כמו במקומות רבים בתורה, גם הטקסט שבפתיחת הפרשה שלנו (שמות י"ד א'-ט"ו) משאיר "חורים" – פערים בעלילה. פערים אלה מזמינים אותנו – הקוראות והקוראים – למלא אותם. לקרוא קריאה חדשה ולפרש. בחזקת דִּרְשׁוּ יְהֹוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נ"ה, ו'), כי התורה לשון 'לתור' לצאת למסע ולחפש שכיות חמדה.
ובפרשה שלנו – מי צועק אל מי ולמה? הנה, אנחנו מוזמנים/ות למלא את הפערים בסיפור:
אפשר לראות בפרשתנו את התנועה מ- 'וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה' (שמות י"ד, י') אל הפנייה של האלוהים למשה 'ויֹּ֤אמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי (שמות, י"ד, ט"ו), אבל בשום מקום בטקסט אין באמת צעקה של משה לאלוהים, ובכלל בפתיחת הפרשה אלוהים מורה למשה דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ (שמות י"ד, ב').
ובאמת, 'הצעקה' מגיחה לעולם בצורה ספונטאנית מעומק הלב (מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא) – מתפרצת, ללא פילטרים. וכבר כתב ושר על זה מאיר אריאל המשורר, הנביא והזמר בשירו אָדָם צוֹעֵק אֶת שֶׁחָסֵר לוֹ:
'חָסֵר לוֹ בִּטָּחוֹן צוֹעֵק בִּטָּחוֹן
חֲסֵרָה לוֹ הֲדָדִיּוּת צוֹעֵק הֲדָדִיּוּת
חֲסֵרָה לוֹ גַּאֲוָה צוֹעֵק גַּאֲוָה
חָסֵר לוֹ יַחַד צוֹעֵק יַחַד
אָדָם צוֹעֵק אֶת שֶׁחָסֵר לוֹ
לֹא חָסֵר לוֹ – לֹא צוֹעֵק'
משורר תהילים מסייע לקבע אקסיומה לגבי מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהים:
'וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצּילֵם' (תהילים ק"ז, ו')
'צָעֲקוּ וַיהֹוָה שָׁמֵעַ וּמִכׇּל־צָרוֹתָם הִצִּילָֽם' (תהילים ל"ד, י"ח)
מרבי נחמן אנחנו לומדים שכאשר אנחנו מרגישים חסומים, סגורים, נעולים, בתחושה שאנחנו לא מצליחים לצאת ממצב מסוים, להתקדם ולהשתחרר הוא מציע לנו פשוט…לצעוק!
"וְאָז יָפָה צְעָקָה לְאָדָם" (ליקוטי מוהרן כ"א, ז'). הצעקה משחררת והדוגמא שהוא מביא היא 'צעקת היולדת' רגע לפני הלידה, דבר המשחרר חיים.
אבל מנהיגים מצווים לדבר. לפנות במילים. לא לצעוק. להיות שקולים ומדודים.
תיבות תיבות… סדר וארגון, ביטחון ורצף…
והאלוהים מנסה להבנתי ללמד את משה מנהיגות מהי.
דווקא אותו מנהיג 'כבד פה וכבד לשון', מצווה לדבר אל העם בגובה העיניים, לב אל לב, כתף אל כתף.
כי מנהיג לא צועק, מנהיג לא מתלהם, מנהיג מנהיג בדיבורים (וכמובן במעשים).
ולכן רטוריקה היא כלי מרכזי כל כך במנהיגות.
אבל, מה לעשות, יש הרבה סוגי דיבור. יש דברים העומדים ברומו של עולם אבל גם דברים בעלמא.
ועוד ניתן ללמוד מרבי נחמן על סוגי דיבורים שונים: 'כִּי לֹא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת (תהילים י״ט:ד׳): אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. וְעִקַּר מַה שֶּׁנִּתְקַבֵּל הַדִּבּוּר, הוּא מֵחֲמַת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כִּי טוֹב הַכֹּל חֲפֵצִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ טוֹב בְּהַדִּבּוּר, אֲזַי הַדִּבּוּר נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל, אֲבָל כְּשֶׁאֵין טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֵינוֹ נִתְקַבֵּל' (ליקוטי מוהר"ן, כ"ט)
כוח הדיבור הוא אחד הכוחות האלוהיים שבאדם בחזקת: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב' ז') כלומר הפיכת האדם לייצור חי מדבר.
ומה מקומה של השירה?
אני טוען שליהודים יש שני 'כוחות על' ואיתם אנחנו יוצאות לתקן את העולם:
האחד הוא 'הסיפור' (ששורשו הוא דיבור)
השני הוא 'הניגון' (המורכב משירה)
ואכן, רגע לאחר חציית ים סוף נעמדים משה ובני ישראל ומתחילים לשיר…ביחד!
גם השירה – מקורה ממעמקי הלב (מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא), אבל בעוד לצעקה יש כוח להפריד, להצמית ולהקפיא, לשירה יש את הכוחות לחבר,לאחד ולשזור.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כָּל הָעוֹסֵק בְּפֶּרֶק שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶה זוֹכֶה וְאוֹמְרָה לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה״
״שָׁר״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יָשִׁיר״ לָעוֹלָם הַבָּא (פרק שירה, הקדמה)
מי ייתן וכולנו ננצל יותר את הכוח הנסתר של השירה החבוי בתוכנו …ונשיר!
שבת שלום.