וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה (שמות ל"ח, כ"ב)

כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כׇל בֵּית ישְׂרָאֵל בְּכׇל מַסְעֵיהֶם (שמות מ', ל"ח)

פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות וממשיכה את העיסוק בבניית המשכן ויצירת בגדי הכהונה.

אמנות יהודית

שאלה גדולה היא האם אמנות יהודית היא אמנות שנעשית על ידי יהודים, או אמנות שמביאה לידי ביטוי ערכים, תמות וסיפורים יהודיים?

ושאלה דומה עולה כשאנו קוראים את הפרשות שעוסקות בבניית המשכן: האם האמן – בצלאל בן אורי בן חור – לוקח לעצמו חירות אמנותית או מבצע בצורה אמנותית את "כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה"?

במשך שנים עסקה האמנות היהודית בחפצי יודאיקה – בעיקר בשל האיסור מהתורה שמות כ' ג':

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"

ב-1905 הודיע מרטין בובר לעולם הציוני שיש אמנות יהודית. הרוב הרימו גבה, אך הוא ביקש להתחיל תהליך. הוא ביקש לארגן תערוכה שתציג את האמנות היהודית. הביאו למקום תמונות של ציירים יהודים שתיארו את חיי היהודים. התערוכה הזו הייתה מקור השראה לכינון בצלאל על ידי בוריס שץ בירושלים.

(מוקי צור, 929 על שמות פרק ל"ח)

הרוחות אשר נשבו בעולם מאמצע המאה ה 19, תהליך החילון שעבר על העולם היהודי וראשית הציונות – כל אלה הביאו לפריחה של אמנות יהודית וחידוש מסורת בארץ ישראל.

ובדורנו אנחנו עדים לפריחה עצומה של תרבות ואמנות יהודית, אשר שואבת השראה ממקורות יהודיים ומייצרת לנו סינתזה תרבותית נהדרת שמוסיפה קומה לזהותנו המשותפת הקולקטיבית של היהדות הישראלית שלנו.

בוריס שץ היה דמות מרכזית בהובלה המקומית. הוא הקים את "בצלאל",המוסד האקדמי לאמנות, עיצוב ואדריכלות, ואת מוזיאון ישראל.

"בצלאל" – בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20 – נקרא על שמו של האמן היהודי המפורסם שניצח על בניית המשכן, בצלאל בן אורי בן חור.

(בוריס שץ אף קרא לבנו בשם בצלאל ובתו זהרה שץ, אמנית אף היא, זכתה ב 1955 בפרס

ישראל לציור ופיסול, ממש הֶמְשֵׁכִהֱיוּת).

כמה טוב לחוות, לראות ולהרגיש את הנוכחות האלוהית בעולמנו

בסיום הפרשה אנחנו קוראים: "וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן" האלוהות יורדות לשכון בבית (אוהל), שעם ישראל צווה לבנות. הנוכחות האלוהית ממלאת את המשכן. אלוהים ישכון איתנו, ישכון בתוכנו, תמיד.

עם סיום בניית המשכן, תם ספר שמות.

תם פרק העיצוב והגיבוש בחייו של עם ישראל.

לפעמים אני תוהה על התפקיד ההתפתחותי של מאורעות ספר שמות והתיאורים הנוספים של בני ישראל במהלך התבגרותם האישית והקולקטיבית במדבר.

שני קווי התפתחות מתרחשים במקביל. ברמה האישית, בני ישראל הופכים מעבדים לבני חורין וברמה הקולקטיבית, אוסף של אנשים ונשים הופכים.ות לעם אחד, שיש לו מנהגים משותפים, הנהגה משמעותית וחזקה ומשכן.

היום אני מבין טוב יותר את התפקיד המשולש של קורות עם ישראל במדבר בכלל ובספר שמות בפרט:

א. לאפשר לבני ישראל ללמוד להיות עם. בניגוד לספונטניות האוטופית שאנחנו מכירים מהשיר 'פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת', בסיפור המשותף של עם ישראל יש דגש רב על התהליך.

ב. לאפשר לנו, הקוראים, להיות עדים לתהליך התהוותו של עם ישראל.

ג. לפתח אצל עם ישראל במדבר ואצלנו בהווה חיינו, חוויה של נוכחות אלוהית.

אותה נוכחות אלוהית היא נוכחותם של עמוד הענן ועמוד האש, שהנחו את בני ישראל במדבר ובאותה מידה היא גם התודעה שלנו היום – תודעה מתמדת של נוכחות, גם אם הביטוי של אותה תודעה הוא תחושה של היעדר 'לכאורה'.

עם ישראל – וגם אנחנו – לומדים.ות להאמין, שדברים שרואים משם יכולים גם לראות כאן.

ושדברים שנראו 'לְעֵינֵי כׇל בֵּית ישְׂרָאֵל בְּכׇל מַסְעֵיהֶם' במדבר, נותנים לנו תוקף גם במציאות חיינו כיום!

ובמילותיו של הנביא ישעיהו: מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ!