"מאז יציאת מצרים", אמר היינריך היינה, "החירות מדברת במבטא עברי"
הרבה דברים ניתן להגיד על היהדות, אבל יותר מהכול אנו חבים תודה גדולה על ההחלטה של חכמינו זכרם לברכה (חז"ל) להשתית את היהדות על ממד הזמן.
כמובן, כבר בתורה הזמן היה מרכזי. המצווה הראשונה שבני ישראל קיבלו עוד במצרים הייתה לקדש את ראשי החודשים ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.“ (שמות י"ב א-ב). מה שמגדיר 'עבד' הוא התלות שלו בזמן של אדוניו ולעומתו 'בן חורין' הוא מי שאחראי על הזמן של עצמו.
לאחר חורבן בית המקדש השני הממד המשמעותי ביותר הפך להיות הזמן, שהביטוי המעשי שלו הוא כמובן לוח השנה העברי. היהודים שיצאו לגלות היו צריכים מנגנון אחיד, תמה מסדרת, רעיון מרכז אחד שיחזיק מעמד לנצח או לפחות עד הגאולה. והמנגנון הזה היה 'הזמן היהודי המשותף'.
ומאז ועד היום אנחנו צועדים בזמן עם שני סיפורים מכוננים:
א. סיפור אוניברסלי
ב. סיפור לאומי
הסיפור האוניברסלי, שאיתו אנחנו צועדים בעולם, מתחיל בבריאת העולם והאדם, בשינוי הטבע וממשיך עד פורים.
הסיפור הלאומי, הוא פרטיקולרי (לכאורה) – חג שהוא מסע, חג שהוא התחלה של דרך ארוכה.
העת החדשה, הציונות והקמת המדינה יצרו עבורנו שזירה טבעית בין שני מסעות של היות עם.
המסע ההיסטורי שלנו כעם, הוא מסע שאורך כל שנה (כבר אלפי שנים) שבעה שבועות בין חג הפסח לחג השבועות. מסע שבו הפכנו מאוסף של אנשים ושבטים לעם אחד עם סיפור אחד משותף למרגלות הר סיני. אל המסע העתיק הזה הצטרפו ימי הזיכרון והחג המודרניים: יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום העצמאות ויום ירושלים.
וכך סיפור הזמן הלאומי הפך להיות רלוונטי יותר, עמוס יותר בזיכרונות ונטוע גם במשמעות חדשה ועוצמתית.
הסיפור הלאומי שלנו הוא 'המסע אל החירות'. וכבר כתב על זה ההוגה האהוב עלי, הרב פרופסור ג'ונתן זקס: "סיפור חג הפסח הוא סיפור החירות שהשפיע על המערב יותר מכל סיפור אחר".
"מאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי".
הסיפור היהודי ובעקבותיו הסיפור הישראלי הוא החתירה האינסופית לחירות. לא רק החירות שלנו כיחידים ושלנו כחברה, אלא הניסיון האינסופי שלנו ושל האנושות להגיע למצב של חירות.
ומאז, כל שנה מחדש, אנחנו מוצאות ומוצאים את עצמנו בחודש ניסן במסע, בדרך לגאולה, בדרך אל החירות. זאת המשמעות בעיניי של היותנו 'עם סגולה' – עם שמסוגל לקחת על עצמו שליחות מיוחדת, שליחות לסייע לכלל האנושות לצאת 'ממצרים', עם שמסוגל להתקומם ולא לקבל מציאות שבה בני אנוש נמצאים במצב של היעדר חירות, כמו שכתב מנחם בגין "עיקרה של חירות הוא חירות מפחד, כי הפחד הוא שליט לא פחות איום מכפי שהוא נסתר." ותפקידנו בעולם לחלום חירות ולהילחם למימושה.
אכן, זוהי משימת חיים, משימת חיינו, כפרטים, כקהילה, כחברה וכאנושות, ברוך ה' יש לנו עוד הרבה עבודה. מי ייתן והשנה כבכל שנה, נזכה לצאת במסענו הפרטי אל עבר החירות ונזכה לצעוד בשדרות החירות האוניברסלית…ביחד!