דַּבֵּר אֶל־כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י"ט, ב')

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִֽירְךָ לֹא תְלַקֵּט

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעזֹ֣ב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י"ט, ט'-י')

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה (ויקרא י"ט, י"ח)

פרשת קדושים הינה הפרשה השביעית בספר ויקרא, וממשיכה את רצף המצוות שעם ישראל מקבל במדבר, הפרשה מלאה במצוות רבות ומגוונות הן בין אדם לחברו והן בן אדם למקום.

ובמימד האישי, פרשת קדושים הינה אחת  מפרשות התורה האהובות עלי ביותר.

כבר נגענו בנושא הקדושה בעבר, אבל בעיני כל הזדמנות (בטח הקשורה ללימוד מפרשת השבוע) טובה להמשיך ולדון בנושא 'הקדושה', מילה מורכבת המפחידה מאוד את הציבור החילוני ואת האדם המערבי המודרני אבל חוזרת ושזורה בתורה כהזמנה, כבחירה בדרך של משמעות.

בפרשת קדושים, הקדושה עוברת לעם, לכולן. אבל מה הוא בדיוק  הדבר שעובר? ה…פ…ו…ט…נ…צ…י…א….ל.

הקדושה היא פוטנציאל, מתנה, אפשרות להבנה אחרת של המציאות והזמנה תמידית לפעולה.

לא קדושה מרוחקת, לא תרגיל ברוחניות למתחילים, קדושה כפוטנציאל להתנהגות אנושית מיטיבה.

בעקבות ההזמנה לקדושה –  'קְדֹשִׁים תִּהיוּ' – מגיעות המצוות שיסייעו לנו לממש את אותו פוטנציאל של קדושה.

כמו בפרשה שמיד אחרי 'הצהרת הקדושה' אנחנו מצווים לדאוג לעני ולגר הגנרים.

'החיי שלמה' רבי שלמה חיים פרידמן האדמו"ר מסדיגורא (1887-1972) כותב על הקדושה:

"קדושה מתחילה למטה, בכל דבר ובכל פרט, במחשבה דיבור ובמעשה'.

כי לקדושה אין שיעור (מידה) והיא תמיד מגיעה עם מעשים, והיא יכולה להתממש בכל דבר ובכל מקום.מהדאגה לזולת, מהכרת תודה, מהחובה להיראות, בגמילות חסדים ובלימוד תורה שהוא הזיקוק של הקדושה. 

לא לימוד לשם לימוד אלא לימוד לשם מעשה

לא לימוד המוביל את האדם להסתגרות בד' אמותיו אלא לימוד המוביל את האדם להיות פָּעִיל בעולם.

ובהשאלה מפרשת ניצבים (דברים, ל', י"ד): "כִּֽי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"

ולהבנתי, היהדות היא קריאה אלמותית אל האדם (באשר הוא אדם) לעשות, לעשות לעשות!

הקדושה היא הזמנה, הזמנה שמגיעה עם חיוב 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה'

בקבלת שבת אנחנו פותחים בניגון "הריני מקבל עלי את מצוות התורה ואהבת לרעך כמוך'.

לא מספיק רק להכיר את הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', צריך לקבל על עצמנו (כל אחת ואחד) לפעול מתוך אותו ציווי, מתוך אותה מצווה חברתית, אנושית… קשה.

לפני כמה שנים החלטתי לעשות קעקוע של 'וְאָהַבְתָּ' על יד ימין שלי, במקום בולט עבורי.

להזכיר לי תמיד את הציווי הזה (יהיו שיגידו ולעבור על ציווי אחר…) אבל החלטתי שזאת הפרשנות שלי את הפסוק ' שימני כחותם'….משהו שיזכיר לי תמיד את מה שחשוב, אולי הכי חשוב.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ…