השבת הסדר על כנו/ הדס פסטר-בכר

 דברים לפרשת פנחס 

בהמשך לתיאור חטא בעל פעור שבפרשה הקודמת (פרשת בלק), בתחילת הפרשה פינחס מקבל שכר מ- ה' על מעשה הקנאות שעשה, שהיה אלים ועם זאת הביא לעצירת המגפה:

"לָכֵן, אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יב-יג)

אנחנו מגיעות לפרשת פנחס עם הרגשה של כאוס. עם חטאים ומגפה. עם חטאים שנעשים לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל ועם מעשה קנאות אלים, שקשה לנו לעכל אותו. ואולי קשה לנו אף יותר להבין את השכר המתגמל של המעשה הזה ואת הסמיכות של תיאור הדקירה המזעזע למלים "ברית שלום".
ובעיקר אנחנו פוגשים במנהיגות חלשה, הססנית, נבוכה, חסרת אונים.

נראה שהפרשה שלנו עוצרת כדי לעשות סדר. המגפה מסתיימת (בקרוב אצלנו) ומשה ואלעזר נקראים ע"י ה' לערוך מפקד.
המפקד, שהוא פעולה כמעט טכנית של ספירה – הוא בעל רבדים מרובים:

כולנו מכירות את ההשפעה המרגיעה שפעולת המיון יכולה לפעול על הנפש. את התבהרות המחשבה מעצם החלוקה למחלקות – מהשבת ההיגיון על כנו.
אבל לא רק ההיגיון מושב כאן. המפקד מסדר מחדש את ההיררכיות שהותקפו ועורערו לאחרונה, כאשר הדוגמה הטרייה ביותר לכך היא של זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשבט שמעון שגם חוטא לעיני כולם, וגם נהרג לעיני כולם. ולצדו גם מנהיגותו של משה, שהתנהלותו בפרשה סבילה ומעידה על חולשה. כל אלה נקראים לארגון ולהידוק מחודש.

ההידוק מבחינת הנושא מגובה בהידוק מבני, כאשר המבנה הסיפורי משתמש בנוסחה קבועה, כמעט מדיטטיבית:
משפט פתיחה קבוע שמתחלף בו רק שם השבט: בְּנֵי זְבוּלֻן, לְמִשְׁפְּחֹתָם
ואז מניית המשפחות:
לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי
לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי
לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי
ומשפט סיכום קבוע: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

המפקד המדוקדק מאפשר לכל שבט ולכל משפחה להיזכר בייחוד שלה. בזהות שלה. בסיפור שלה. משה מאפשר רגע לעם לנטוש את הזהות הקולקטיבית ולהתקבץ לקבוצות משפחתיות ואינטימיות יותר.
אני מדמיינת איך במעבר של משה ואלעזר ממשפחה למשפחה הם גם שומעים קצת מסיפורי המסורת המשפחתיים. אולי טועמים איזה מאכל אופייני ("ככה מכינים את זה אצלנו") ואיך בערב, המשפחות של אותו שבט מתכנסות והם נזכרים יחד בַּמְּשֻתָּף, בַּמְּאַחֵד, בסיפורי המורשת, בראשי המשפחה שיצאו ממצרים, אבל לא הגיעו לרגע הזה.

משה ואלעזר פוגשים את כולם: אלה משפחות הראובני ואלה משפחות הזבולוני. אלה משפחות יהודה ואלה משפחות מנשה ובהן בנות צלפחד שלאביהן לא היו בנים כי אם בנות.
ומשה, הוא חוזר בערב וחושב על כל המפגשים הבלתי אמצעיים שהזדמנו לו ולאלעזר היום. לַפָּנִים שפגש. ופתאום יש חמלה ב"משא כל העם הזה" עליו.

והידוק נוסף יש כאן: במפקד הזה יש מבט ברור קדימה. האנרגיה מתחלפת מכזו של שיטוט לאנרגיה של ציפייה והכנות. יש תזכורת למטרה ויש מתח ודריכות של היערכות. ליל חניה לפני ההתיישבות בארץ כנען.
ההיגיון מוסבר כאן באופן בהיר מאד: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" (במדבר כו, נד). וגם מה שניתן ביד ההכרעה האלוהית – הגורל – מוסבר בתיאום ציפיות מוקדם: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ" (במדבר כו, נה). הסטינג הצפוי הולך ומתבהר. תחילתו של קץ עידן הנדודים.

ותחילת קצו של עידן משה:

לאחר ההכרעה וניסוח התקדים על שם בנות צלפחד, אלוהים פונה אל משה ובקור רוח אכזרי מעלה אותו על הר הָעֲבָרִים, ומראה לו את הארץ שאותה יירשו בני ישראל ויתיישבו בה נחלות נחלות. "בוא תראה", אומר לו אלוהים, "תכף תמות – כמו אחיך אהרון –  ואל הארץ הזו לא תבוא".

בכך מסתמן סופו של תהליך הפרידה של העם מהמנהיגים והמנהיגות שהוציאו אותו ממצרים. מותה של מרים, המיילדת, הַמְּחַיָּה – מתחיל את תהליך ההיפרדות ואת הגמילה מן התלות. התהליך הזה הוא הדרגתי ומאפשר לעם לעמוד על עצמאותו ועל כוחו. אהרון נפרד מהעם, מבגדיו ומתפקידו. אלעזר ימשיך אותו מכאן.
וכעת מתחיל תהליך הפרידה של משה – מהתפקיד, מהעם, מהאבהות ומהמטרה. משה ודאי נסער אך בניסוח ענייני ואסוף הוא מנסח את דרישתו: יש להפקיד איש על העדה. אחרת, העם הזה יהיה כצאן בלי רועה. מישהו במקומי, שיוציא ויביא כמו שאני הוצאתי את העם והבאתי אותו עד הנה.
ואלוהים עונה לו: "כן, אבל…" וכאן מנוסח דגם שונה של מנהיגות: ההנהגה של יהושע תהיה הנהגה אחרת: מתייעצת ומשתפת.

אולי בלי לשים לב, אלוהים בוחר לחלופה של משה, את הדגם שהציבה מרים כבר מזמן: דגם של מנהיגות קרובה, משתפת, רואה. מנהיגות שלא מכריזה "אשירה" אלא "שירו".
וזו המנהיגות שתוביל את הדור הבא למשימת העל החדשה – כניסה לארץ המובטחת והתיישבות בה.

ומדרש "במדבר רבה" קושר את המפקד עם סיום כהונתו של משה:
[…] לָמָּה מָנָה אוֹתָן, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן, הִשְׁלִים הָרוֹעֶה שְׁמִירָתוֹ, כְּשֶׁמַּחֲזִירָן צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לְמשֶׁה בְּמִנְיָן,
[דִּכְתִיב (במדבר א, א-ב): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (שמות יב, לז): וַיִּסְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי],
הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִצְרַיִם בְּמִנְיָן, בָּא לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם בְּעַרְבוֹת מוֹאָב הֶחֱזִירָם בְּמִנְיָן.
(במדבר רבה כ״א:ז׳)