עדיין אין תגובות

הזמנה לבכי, הזמנה לנחמה // הדס פסטר-בכר

תשעה באב ומגילת איכה הנקראת במהלכו – מזמינים אותנו לבכות.
לפגוש את הגעגוע, לפגוש את העצב. לחוש בו. לבכות.

הזמנה לבכי

ההזדהות עם כאב החורבן נבנית ביהדות בהדרגה. קשה, אולי, לחוש עצב ולהתאבל על אובדן שהתרחש בעבר הרחוק, דוגמת חורבן בית המקדש, אך תחושת האבל והצער על החורבן הולכת ומתגברת במהלך ימי "בין המצרים" עד ליום השיא, תשעה באב.
זהו תהליך של חרדה הולכת ומתעצמת. הולכת ומעיקה על הלב. הולכת וסוגרת. ו"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית, כו, ב) – גם זהו תהליך של "יש" הולך וקטן, והיעדר שהולך ותופס מקום גדול יותר ויותר.

התהליך הזה פועל את פעולתו על הנפש, כמו מזמין אותנו להיענות לירידה לנקודה העמוקה ביותר בתוכנו, לגעת במקום הנמוך ביותר, בקרקעית הנפש.

קינות מגילת איכה אינן קינות על מי שמת. הן קינות על זו שנשארה. על הבדידות, על הנטישה, על הפירוק של הבית והעולם שהיה מגן ומיטיב. ויחד איתה אנחנו מוזמנים/ות למקום המפחיד, חסר הנשימה של הכאב והחרדה, לבכות על מה שהיה ונהרס.
הבכי מרשה לנו להכניס לתוכו את הכול, את הכאבים האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים. את הקינה על מה שיכול היה להיות ולא היה. על מה שיכולתי, יכולנו, לעשות אחרת.
לשון היחיד/ה והרבים של הדוברים במגילה, מרשה גם לנו לקונן על האישי ועל הציבורי. עלי ועל כולנו.

לעתים הבכי כבר מחכה בקנה. אני יכולה להרגיש את זה. הפצעים והכאבים מבקשים להיבכות. לבכות בכי מר ולקונן. לשהות בחושך. לא למהר להירפא, לא למהר להאיר או לעלות, לא למהול את הכואב עם הטוב וההודיה, לא לכסות בחיוך. להתגעגע געגוע עמוק וחסר אונים. גם אם לא נדע בדיוק למה אנחנו מתגעגעות. לשבת מקופלת בפינת הנפש ולכאוב. ולבכות.

לקינות ט' באב, הייתי מצרפת גם את שירה של דליה רביקוביץ "היסטוריה של הפרט". המשוררת ממזגת את התאריכים הלאומיים הסמליים כל כך, של חורבן הולך וקרב עם חוויה אישית ופרטית מאד של בדידות ושל פירוק מכאיב כל כך של בית ומשפחה. השיר מאפשר לנו להעמיד עצמנו חשופות וכואבות. לתת לכאב של החורבן לבעוט לנו בבטן הרכה של החורבנים והאובדנים שלנו. להיות עם הכאב כאן ועכשיו.
ולבכות.

היסטוריה של הפרט/ דליה רביקוביץ
(
ליצחק לבני)

תֵּשַׁע מִילִים אָמַרְתִּי לְךָ
אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה
אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד
יֵשׁ לָךְ זְמָן ויֵשׁ לָךְ שִׁירָה.
סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי
לֹא תַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.
מַמָּשׁ לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת
לַעֲמוֹד בְּזֶה בְּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.
בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר
בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר
בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.
בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבָד.

הזמנה לנחמה

ואם כבר עוררנו את הבכי ואפשרנו לו לפרוץ החוצה – איך נרגיע אותו עכשיו? מהי הדרך בין חורבן לנחמה?

הבכי נחוץ על מנת להתנחם. הוא נחוץ על מנת לחוש בקרקעית הכאב. להתיך יחד את הכאב הלאומי ואת הכאב האישי, והוא מקבל משמעות בזכות הנחמה הממתינה לנו בסופו.

מגילת איכה מסתיימת בבקשה כמעט נואשת: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.

הפיוט "על היכלי", על אף היותו הראשון בסדרת קינות הסופדות את חורבן העם, מסתיים דווקא בנימה של תקווה: כאן מבקש המחבר לעורר את הבכי אבל גם להושיט כבר את הסיכוי לתקווה ונחמה.
הפיוט מסתיים במשפטי הנחמה וההבטחה, הנאמרים ישירות מפיו של הקב"ה: אני כאן. יהיה בסדר. אני שומע את בקשתכם לנחמה בסוף מגילת איכה ומשיב עליה.

 

על היכלי / ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס

עַל הֵיכָלִי אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה
וּלְתִפְאֶרֶת צִיּוֹן עִיר הַהֻלָּלָה
בְּכִי נַפְשִׁי עַל חָרְבַּן פַּעֲמַיִם
אֶרֶץ צְבִי צְבִי יְרוּשָׁלַיִם
וְעַל עַמָּהּ אֲשֶׁר הָלַךְ בַּגּוֹלָה
וּלְתִפְאֶרֶת צִיּוֹן עִיר הַהֻלָּלָה

[...]

חִזְקוּ עַמִּי מַהֵר אֶבְנֶה דְבִירְכֶם
נָקָם אֶלְבַּשׁ וְאָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם
תּוֹךְ הֵיכָלִי אֶשְׁכּוֹן כְּבַתְּחִלָּה
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה וּתְהִלָּה

הנחמה המצפה לנו בסופו של ט' באב מהווה עוגן עבורנו. כחגורים ברתמת בטיחות, נוכל לרדת למצולות הנפש, לבכות ולהתאבל, ללכת לאיבוד ונדע כיצד לחזור. יש לנו הבטחה של יד מושטת.

בסיום תפילות ט' באב, משאירים המתפללים את ספרי הקינות בעלי הכריכה הרכה, מתוך התקווה שלא יצטרכו אותם בשנה הבאה. כמו הבטחה לטוב שיבוא כעת.

מהשבת הבאה נעבור לקרוא בהפטרות הנחמה. על שלוש שבתות הפורענות, אנחנו נזקקים לשבע שבתות של נחמה. לאט לאט. אולי. נצליח להתנחם.

 

הלילה היה נמשך שנות חיים / סיון הר שפי

​אַחַר כָּךְ נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת
וְהַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ רוֹפֵא טוֹב
הִזְמִין אוֹתִי לְהִכָּנֵס
הַחוּצָה

הִקִּישׁ עַל גַּבִּי, הַשֶּׁמֶשׁ:
תִּנְשְׁמִי עָמֹק

הַכֹּל תַּקִּין, אָמַר
מֵאִיר לְתוֹכִי
לִנְבָכַי

רוֹשֵׁם לִי בְּכָל זֹאת
הַרְבֵּה אֲדָמָה וּמַיִם
וּפַעַם בְּיוֹם, לָשֵׂאת עֵינַיִם
לְהִתְמַקֵּד בָּאוֹר
עַד דְּמָעוֹת

לפרסם תגובה